לעומת שנות צעירותו וגבורתו, יצחק ניצב כעת בערוב ימיו, כשהוא עיוור וחש שקצו קרב, ומבקש להסדיר את עתיד בניו בטרם ילך לעולמו. המילים הִנֵּה נָא מתפרשות על ידי חלק מהפרשנים במשמעות פשוטה של "עתה" או עכשיו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, אם למקרא]. לעומתם, יש המסבירים כי מילים אלו מהוות לשון של בקשה ותחנונים, שבה יצחק פונה לעשו ומבקש להעניק לו את הברכות בעודו בחיים בשל זקנתו [רשב"ם, מחוקקי יהודה].
מדוע יצחק חש שמיתתו כה קרובה? מעבר לעיוורונו שנתפס בעיניו כעדות לאפיסת כוחותיו ולסוף ימיו [העמק דבר], ועל אף שבפועל האריך ימים עוד שנים רבות לאחר מכן [ביאור שטיינזלץ], יצחק הגיע לגיל שבו התעורר בו חשש ממשי. לפי המסורת, כאשר אדם מתקרב לגיל שבו נפטרו הוריו, עליו לדאוג ממיתה חמש שנים לפני אותו גיל וחמש שנים לאחריו. באותה עת היה יצחק בן מאה ועשרים ושלוש, קרוב מאוד לגיל מאה ועשרים ושבע שבו נפטרה אמו שרה, ולכן חשש שמא הגיע לפרק הזמן שבו נגזר עליו למות [רש"י, גור אריה, צאינה וראינה].
הבהילות של יצחק לברך את בנו נבעה מכמה טעמים. מבחינה רוחנית, ברכה חלה ומשפיעה בצורה העוצמתית ביותר כאשר המברך סמוך ליום מותו, שכן אז נשמתו מנותקת ומופשטת יותר מן החומר הגופני [ספורנו, ביאור יש"ר]. בנוסף, יצחק פשוט פחד ממיתה פתאומית שתמנע ממנו לברך את בנו לחלוטין [רד"ק].
לצד המניע הרוחני, קבוצה גדולה של פרשנים מצביעה על מניע מעשי ומשפטי. יצחק רצה להבטיח את עתידו של עשו, שכן עשו מכר את בכורתו ליעקב. אם יצחק היה ממתין עד ליום מותו, יעקב היה יורש כדין את עיקר הרכוש וההנהגה. הדרך היחידה להבטיח שעשו יקבל את חלקו, מבלי שיעקב יוכל להוציא זאת מידיו מבחינה חוקית, הייתה להעניק לו את הברכות והנכסים כמתנה מוחלטת בעודו בחיים [הטור הארוך, פענח רזא, בכור שור, חזקוני, צאינה וראינה]. כמו כן, יצחק חשש שמא לאחר מותו תפרוץ מריבה קשה בין האחים על הירושה, ולכן מיהר להסדיר זאת בעצמו [ביאור יש"ר].
כדי להכין את עשו לקבלת הברכה, יצחק לא הסתפק בקריאה אליו, אלא שלח אותו לצוד עבורו ציד. המטרה לא הייתה האוכל עצמו, אלא ניסיון לרומם את אישיותו של עשו. יצחק רצה שעשו ינתב את נטיותיו הפראיות ואת אהבתו לציד למטרה מוסרית ואצילית של עשיית חסד וכיבוד אביו הזקן והחלש. פעולה זו נועדה לעדן את נפשו של עשו ולהפוך אותו לראוי לקבלת הברכה, שתכוון אותו מחיי ציד לחיי חקלאות ויישוב הדעת [רש"ר הירש].