רגע המפגש בין יצחק ליעקב טומן בחובו מעבר חד מחושים פיזיים של מגע וריח, אל התעוררות רוחנית עמוקה שמובילה לברכה. הפעולה מתחילה בהתקרבות הפיזית של הבן אל אביו. המילים וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ מתארות מגע קרוב, והגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר מופיעה האות למ"ד במילת הנשיקה, הכוונה אינה לנשיקה על הפה אלא לנשיקה על היד, הכתף או הצוואר, כמנהג המדינות [אבן עזרא, תולדות יצחק, מחוקקי יהודה]. נשיקה זו נועדה ליצור התדבקות רוחנית בין האב לבנו כדי להריק עליו שפע ממרום [מלבי"ם]. רק כאשר התקרב יעקב כדי לנשק לאביו, יכול היה יצחק להבחין בניחוח שעלה ממנו [רד"ק].
כאן מתעוררת פליאה, שהרי יעקב לבש עורות עזים שריחם רע באופן טבעי. כדי להסביר את הניחוח הטוב שעלה מן המילים וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מציגים הפרשנים מספר כיוונים. הגישה הפשטנית מסבירה כי בגדי החמודות של עשו היו מבושמים בקטורת [רשב"ם, ביאור יש"ר], או שספגו את ריח עשבי השדה ופרחי האילנות, שכן המאורע התרחש בחודש ניסן, תקופת האביב, והבגדים קלטו את ניחוח הפריחה [אבן עזרא, הטור הארוך, רד"ק]. לעומת זאת, גישה מדרשית רחבה רואה כאן נס שמימי: הבגדים שלבש יעקב היו במקורם בגדיו של אדם הראשון מגן עדן, שעברו לנמרוד ומשם לעשו, ולכן ברגע שיעקב נכנס, נכנס עמו ניחוח פלאי של גן עדן [רש"י, קיצור בעל הטורים, שפתי חכמים, צרור המור, משכיל לדוד].
הריח הטוב פעל את פעולתו המיידית על יצחק. המילה וַיְבָרְכֵהוּ מתארת כיצד התענוג מן הריח – שעל פי חז"ל הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף – הרחיב את דעתו והשיב את נפשו [ספורנו, העמק דבר]. השמחה מן המאכל, המשתה והניחוח גרמה לרוח הקודש לשרות עליו, בדומה למנגן המשרה עליו את רוח הנבואה [ספורנו, רד"ק]. באותו רגע, מעצם העובדה שהבן מיהר להביא את הצידה ולווה בניחוח כזה, הבין יצחק שה' מסכים לברכה [בכור שור], והוא העניק ליעקב את הברכה הנפשית והרוחנית העליונה, היא ברכת אברהם, עוד בטרם פירט את הברכות הגשמיות שיבואו מיד לאחר מכן [הכתב והקבלה].
מתוך התפעמות זו, יצחק מכריז: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי. המילה רְאֵה אינה ציווי לאדם ספציפי להסתכל, אלא מטבע לשון מליצי שנועד לעורר תשומת לב, בדומה למילה "הנה" [רד"ק, ביאור יש"ר]. יש שפירשו כי זוהי אמירה של יצחק בלבו, מעין דיבור פנימי המאשר לעצמו שזהו אכן עשו איש השדה [אבן עזרא, הטור הארוך, חזקוני]. אחרים רואים במילה זו ביטוי של פליאה והפתעה מצד יצחק, שנדהם לגלות ניחוח כה מיוחד [חתם סופר, ברכת אשר], או לשון המציינת שריחו של בנו חשוב וראוי לברכה [אור החיים]. מתוך ניחוח זה, יצחק אף צפה ברוח הקודש את עתידו של העם, וראה את בית המקדש בבניינו, בחורבנו ובבניינו העתידי [תורה תמימה].
יצחק מדמה את הניחוח לטבע: כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'. הפרשנים מסכימים כי זהו אינו שדה תבואה רגיל שאין לו ריח ניכר, אלא שדה מבורך של עצי בשמים, נרד וקינמון [רשב"ם], או שדה של תפוחים ואתרוגים, שבהם גם העץ והעלים מפיצים ניחוח [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. המילים אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' מוסבות לדעת רוב המפרשים על השדה, שה' הוסיף בו ברכה של ריח טוב המועיל לנפש, מעבר להיותו מקור מזון פיזי [ספורנו, שד"ל, גור אריה]. עם זאת, יש המפרשים כי הברכה מוסבת על הבן עצמו – ה' בירך את הבן ונתן בו ריח טוב כריח השדה, או שבירך אותו בירושת הארץ [רד"ק, מזרחי, חזקוני].
ברובד העמוק יותר, הריח מסמל את מעשיו ומהותו של האדם. יצחק, שאהב את עבודת האדמה, שמח לגלות שבנו אינו מריח כפרא יער, אלא כשדה הנתון להשגחת ה' [רש"ר הירש]. הוא זיהה כי גם ב"בגדיו" של הבן – כלומר, בענייניו החיצוניים, בקנייניו החומריים ובעושרו – ישנו ממד רוחני המופנה לצדקה וחסד, כשם שבעץ האתרוג מריחים גם הענפים ולא רק הפרי [מלבי"ם]. הניחוח הטוב מעיד על שלמותו הפנימית של יעקב; מעשיו הצודקים אינם רק תוצר של מאבק ביצר, אלא הפכו לטבע שני ומהותי, ניחוח הנובע מעצם הווייתו וטהרתו [הכתב והקבלה, פרדס יוסף]. אפילו ה"בוגדים" שבעם ישראל, הנרמזים במילה "בגדיו", מריחים ביראת ה' וראויים לברכה [תורה תמימה].