ברגע הגורלי שלפני הענקת הברכות, יצחק העיוור ניצב בפני קונפליקט בין חוש השמיעה לחוש המישוש. המילים המוחלפות בין האב לבנו מהוות את החותם הסופי לפני העברת השפע הרוחני.
הפרשנים נחלקים בהבנת פשר פנייתו של יצחק, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשאלת בירור של הרגע האחרון [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהמשפט מנוסח ללא אות שאלה, הוא נאמר בנימה שואלת [רד"ק]. יצחק עדיין מסתפק בגלל קולו של יעקב, והוא חוקר שוב כדי לא להגיע למצב שבו יברך את האדם הלא נכון ובכך ייראה כמהתל בבנו אהובו עשו [רד"ק]. מעבר לכך, רגע לפני שיצחק ממשיך את שפע הברכות, הוא חייב להגדיר בבירור ובאופן מוחלט על מי תחול הברכה [מלבי"ם]. יש הסבורים כי מטרת השאלה הייתה תכסיסית: יצחק קיווה שיעקב ירבה בדברים בתשובתו, וכך יוכל לבחון שוב את קולו [ביאור יש"ר].
לעומת גישה זו, פרשנים אחרים קוראים את דברי יצחק כקביעת עובדה ומסקנה סופית, ולא כשאלה [רשב"ם, שד"ל, אור החיים, ברכת אשר על התורה]. לאחר שמישש את בנו, יצחק מצהיר: אם כן, נראה שאתה אכן בני עשו. המילים אַתָּה זֶה מצביעות על הגוף הפיזי שיצחק חש בידיו. הוא מחליט להעניק את הברכה לאדם המוחשי שניצב מולו, ללא קשר למחשבות על זהותו, ובכך הברכה חלה על יעקב באופן מלא ומכוון [אור החיים].
נקודת מבט שונה לחלוטין מציעה שפניית יצחק נועדה לעורר אהבה. הזכרת השם עשו אינה נובעת מספק, אלא נועדה לעורר את רגשי האהבה של האב כלפי בנו, שכן התעוררות האהבה היא תנאי הכרחי לפני מתן ברכה [העמק דבר].
תשובתו של יעקב, אָנִי, קצרה ומדויקת, וטומנת בחובה חוכמה כפולה. מצד אחד, יש בה זהירות מוסרית: יעקב נמנע מלשקר במצח נחושה, ולכן אומר רק "אני", ולא מצהיר "אני עשו" [רש"י, בכור שור]. מצד שני, זוהי פעולה מחושבת: על ידי מתן תשובה בת מילה אחת בלבד, יעקב מונע מיצחק להמשיך ולחקור את קולו, ומאלץ את הזקן להסתמך אך ורק על חוש המישוש ולהשתכנע סופית [ביאור יש"ר].