יצא לכם פעם לנסות לזהות מישהו רק לפי הקול שלו או המגע שלו, מבלי לראות אותו בכלל? תארו לעצמכם כמה זה מבלבל. זה בדיוק המצב של יצחק באותו רגע גורלי. הוא עיוור, והוא עומד להעניק את הברכה החשובה ביותר שלו. מצד אחד הוא שומע את הקול של יעקב, ומצד שני הוא מרגיש בידיים שלו את השערות של עשו. בגלל הספק הזה, רגע לפני שהוא מברך, יצחק שואל שאלת בירור אחרונה: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו. הוא פשוט רוצה להיות בטוח לחלוטין למי הוא מעביר את הברכה כדי לא לעשות טעות ולברך את האדם הלא נכון.
יעקב עונה לו במילה אחת קצרה: אָנִי. למה הוא עונה כל כך בקיצור? יש לכך שתי סיבות חכמות. קודם כל, יעקב נזהר מאוד ולא רוצה לשקר לגמרי ולהגיד "אני עשו", אז הוא פשוט אומר "אני". בנוסף, יעקב יודע שאם הוא ידבר הרבה, יצחק יזהה את הקול שלו. כשהוא עונה רק במילה אחת, הוא מונע מיצחק להמשיך לבדוק את הקול שלו, וגורם לו להסתמך רק על מה שהוא הרגיש בידיים, וכך יצחק משתכנע סופית.