לאחר שזעקתו ובכיו של הבן הדחוי מעוררים את רחמי האב, מוצא יצחק דרך להעניק לו שפע חומרי רב מבלי לבטל את הברכה שכבר ניתנה לאחיו הצעיר. ברכה זו דומה בחיצוניותה לברכתו של יעקב, אך היא שונה ממנהותה, במקורה ובאופייה.
ההבדל הבולט ביותר הוא היעדרותו של שם ה' מהברכה. בעוד שליעקב נאמר "ויתן לך האלהים", הרי ששפעו של עשו אינו מגיע מהשגחה אלוהית ישירה, אלא נובע מחוקיות הטבע, ממערכת המזלות ומכוחו הפיזי [רבינו בחיי, מלבי"ם, רש"ר הירש]. בשל כך, הברכה ניתנת לו באופן מוחלט וללא תנאי, בין אם יהיה ראוי לה ובין אם לאו, בניגוד ליעקב ששפעו תלוי במעשיו ובזכויותיו [חזקוני, מלבי"ם].
המילה הִנֵּה הפותחת את הברכה, מבטאת הזמנה והכנה. יצחק אומר לבנו כי הוא עדיין יכול להעניק לו שפע חומרי שיספיק לשניהם [רמב"ן, ביאור יש"ר], והדמעות ששפך עשו הן שהכשירו את הקרקע לקבלת שפע זה [אלשיך]. עם זאת, מילה זו מרמזת גם על צמצום: עשו מקבל רק את מה שלפניו בעולם הגשמי, ללא הממד הנצחי והרוחני שהוענק ליעקב [אור החיים].
הפרשנים עומדים על היפוך הסדר בין הברכות. אצל יעקב הוקדם טל השמים למשמני הארץ, ואילו כאן הסדר הפוך. יעקב נושא את עיניו לשמים ובוטח בה' שיוריד מטר, ולכן השמים קודמים. עשו, לעומת זאת, סומך על כוחו ועל חרבו, ולכן הוא מחפש קודם כל אדמה שופעת ושמנה בטבעה, והטל נחשב בעיניו כתוספת משנית [כלי יקר]. בנוסף, המילה מֵעָל מופיעה כאן לציון כיוון פיזי פשוט, בניגוד לברכת יעקב שבה לא הוזכרה מילה זו, שכן שם ה' הוזכר בה והוא עליון על הכול ואין זה ראוי להגבילו במושג מרחבי [הטור הארוך].
תוספת משמעותית נוספת היא המילה מוֹשָׁבֶךָ. מילה זו, שלא נאמרה ליעקב, ממקדת את הברכה במיקום גאוגרפי ספציפי. יש המזהים מקום זה כהר שעיר, נחלתו ההיסטורית של עשו, שזכתה לשפע בזכות סמיכותה לארץ ישראל [רד"ק, הכתב והקבלה]. גישה מרכזית אחרת מזהה את המקום כ"איטליה של יוון" (אזור רומי). מכיוון שיעקב כבר קיבל את ברכת הארץ התלויה בהשגחה, יצחק העניק לעשו ארץ שופעת בטבעה, שאינה זקוקה להשגחה אלוהית צמודה [רש"י, גור אריה, דברי דוד]. יש אף המציינים כי ארץ זו טרם נבראה בעת שבורך יעקב, ולכן נותרה פנויה עבור עשו [פרדס יוסף, חנוכת התורה].
מעבר לפירוש הגאוגרפי, המילה מוֹשָׁבֶךָ מתפרשת גם כמצב קיומי ונפשי. יש הסבורים כי הברכה הוגבלה רק לצרכי קיומו הבסיסיים של עשו, כראוי למי שנועד להיות עבד לאחיו [ריב"א]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "יישוב הדעת" ומנוחה, כלומר שהשפע החומרי והטל יספקו את כל תאוותיו של עשו ויעניקו לו שלוות נפש והשקטה [הכתב והקבלה]. בסופו של דבר, בעוד יעקב זכה בשלטון המרכזי ובייעוד הרוחני, עשו מקבל נחלה גשמית דשנה המאפשרת לו לחיות ולהתבסס על חרבו [ספורנו, צאינה וראינה].