מעמד הברכות, שבו ניצב יעקב מול אביו העיוור, מציב אתגר מוסרי ופרשני עמוק בשאלת האמת והשקר. מתוך דברי המפרשים עולות שלוש דרכים מרכזיות להבנת תשובתו של יעקב לאביו.
גישה אחת גורסת כי יעקב אכן שינה מן האמת, אך הדבר היה מוצדק לחלוטין. נביאים ואנשי מופת משנים לעיתים את דבריהם מפני השלום, מיראה או לצורך השעה [רד"ק, אבן עזרא, חזקוני]. יעקב ידע בבירור כי הוא הראוי לברכות, והוא פעל מתוך ציווי אמו שהסתמכה על נבואה, ולכן שינוי הדברים במקרה זה אינו נחשב לגנאי או לחילול צדקתו [רד"ק].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב לא שיקר כלל, אלא דיבר אמת עמוקה, משפטית או רוחנית. מכיוון שיעקב קנה את הבכורה מעשו כדין, הוא נכנס למעמדו החוקי. לכן, באומרו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, התכוון לומר: "אני עומד במקומו של עשו לעניין הבכורה" [אור החיים, רבנו בחיי, ריב"א, חזקוני]. הציווי של יצחק להביא ציד כוון אל בנו הבכור, ומאחר שיעקב הוא כעת הבכור האמיתי, הדבר כאילו נאמר אליו [אור החיים, ביאור יש"ר, העמק דבר].
גישה שלישית מצביעה על שימוש מתוחכם בשפה מצידו של יעקב, שיצר דו-משמעות כדי להימנע משקר מפורש. הפרשנים מסבירים כי יעקב עשה הפסקה בדיבורו, כך שיש לקרוא את המשפט: "אנכי הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך" [רש"י, מזרחי, בכור שור, גור אריה]. יעקב בחר בקפידה להשתמש במילה אָנֹכִי ולא במילה "אני" (בה השתמש עשו מאוחר יותר), משום שמילה זו מאפשרת ניתוק תחבירי והדגשת המדבר, וכך נשמר יעקב מלהעיד על עצמו זהות שקרית [הכתב והקבלה, נחלת יעקב, מחוקקי יהודה]. בהמשך דבריו אומר יעקב עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. מכיוון שיצחק לא ציווה עליו להביא ציד, מפרשים כי כוונתו הייתה שבעבר הוא קיים דברים רבים אחרים שאביו ציווה עליו [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה].
לגבי בקשתו קוּם־נָא שְׁבָה, יצחק היה שוכב על מיטתו, ויעקב מבקש ממנו להתרומם ולהסב אל השולחן [רד"ק, שד"ל, רש"י]. פנייה זו נאמרה בלשון נוכח עדינה של כבוד ותחנונים, בניגוד לאופן שבו פנה עשו לאביו בלשון נסתר מתנשאת ("יקום אבי"), ועל כך זכה יעקב לשכר מאת ה' [פרדס יוסף, רבנו בחיי]. המילה וְאׇכְלָה מנוסחת כלשון ציווי, אך התוספת של האות ה"א בסופה הופכת אותה ללשון בקשה רכה, הראויה לבן המדבר אל אביו [רד"ק, הכתב והקבלה, רשב"ם, מנחת שי].
לבסוף, המילה מִצֵּידִי אינה מעידה בהכרח על בשר שניצוד בשדה, אלא משמעותה הכללית היא מזון מוכן או צידה לדרך. לכן יעקב, שהביא גדיי עיזים מן הצאן, יכול היה להשתמש במילה זו כתיאור למזון שהכין, מבלי להוציא דבר שקר מפיו [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, משכיל לדוד, ביאור יש"ר].