ברגע דרמטי ומכריע זה, אב עיוור מנסה לזהות את בנו בעזרת חושיו הנותרים, ונתקל בסתירה מהותית בין מה שהוא שומע לבין מה שהוא חש.
כאשר יעקב ניגש אל יצחק, נאמר וַיְמֻשֵּׁהוּ. מילה זו מעידה על מגע קל ורך, ולא על חיפוש ובדיקה יסודית שהיו מתוארים במילה "וימששהו". השגחה אלוהית סיבבה שיצחק יסתפק בנגיעה קלה בלבד, שכן מישוש חזק וחיפוש מדוקדק היו עלולים להזיז את עורות העיזים ולחשוף את התרמית [הכתב והקבלה]. העורות עצמם היו מעובדים במלאכת מחשבת כך שירגישו כשיער אדם, וייתכן שחוש המישוש של יצחק נחלש מעט עם זקנתו [ספורנו]. יצחק הסתפק במישוש הידיים בלבד ולא בדק את חלקת הצוואר [רד"ק].
מתוך הבדיקה עולה הסתירה: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. כיצד הבין יצחק את זהותו של העומד מולו דרך הקול? גישה אחת במקורות גורסת כי מדובר בצליל הפיזי של הקול. כתאומים, קולם של יעקב ועשו היה דומה מאוד [רשב"ם, משכיל לדוד], אך דקויות מסוימות בהברת הקול הזכירו ליצחק את יעקב [ביאור שטיינזלץ].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקולות הפיזיים של האחים היו זהים לחלוטין, שאם לא כן, יצחק היה מזהה את יעקב מיד בטביעת קולו, ולא היה ממשיך בבדיקה [גור אריה, ברכת אשר]. לפיכך, "קול יעקב" מתייחס לסגנון הדיבור ולתוכנו. יעקב דיבר בלשון רכה, שקטה ובתחנונים ("קום נא"), לעומת עשו שדרכו לדבר בלשון קשה, עזת פנים ותובענית ("יקם אבי") [רש"י, צאינה וראינה]. בנוסף, יעקב מיהר להזכיר את שם ה', דבר שלא היה שגור על פיו של עשו [הדר זקנים, הכתב והקבלה, אלשיך], אם כי יש המלמדים זכות על עשו שדווקא מתוך יראת שמים נמנע מלהזכיר את שם ה' כשהוא נמצא בשדה [הטור הארוך].
כיצד הכריע יצחק בסתירה זו ובירך את מי שעמד מולו? הפרשנים מציעים מספר כיווני מחשבה. מבחינה הגיונית, יצחק שפט שחוש המישוש אמין יותר מחוש השמיעה. קל מאוד לאדם לשנות את קולו ולדבר ברכות, אך כמעט בלתי אפשרי לזייף ידיים שעירות שירגישו טבעיות מכל צד [כלי יקר, חזקוני, גור אריה]. יתרה מכך, חוש המישוש פועל באופן ישיר וללא אמצעים, ולכן הוא חזק יותר מחוש השמיעה שתלוי באוויר [תולדות יצחק, אלשיך].
מצד כוונת המרמה, ייתכן שיצחק חשב שעשו מנסה להתחזות ליעקב. יצחק הניח שאם יעקב היה מנסה לרמותו, הוא ודאי היה משנה את קולו. דווקא משום שהדובר לא שינה את קולו ודיבר בנחת ובעדינות כדרכו של יעקב, יצחק השתכנע שזהו עשו שמנסה להישמע צדיק וראוי לברכה [כלי יקר, בית הלוי]. פירוש אחר מציע שיצחק כלל לא אמר את הדברים בתמיהה, אלא בשמחה גדולה. הוא סבר שעומד לפניו עשו אשר תיקן את דרכיו, סיגל לעצמו את העדינות ויראת השמים של יעקב יחד עם כוחו הפיזי, ולכן ראה בו בן מושלם [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש הסבורים שהסתירה נותרה בעינה, ויצחק נזקק לעדות של חוש שלישי – חוש הריח – כדי להכריע סופית [ריב"א].
לצד הפשט, הפרשנים חושפים רובד סמלי עמוק בפסוק, המייצג את המאבק ההיסטורי בין האומות. המילה הַקֹּל נכתבה בכתיב חסר (ללא האות וי"ו), כדי לרמז על התנאי הרוחני של עם ישראל: כל זמן שקולו של יעקב נשמע מתפלל ולומד תורה בבתי המדרש, אין ידי עשו יכולות לשלוט בו [מנחת שי, רבנו בחיי, רא"ש]. הכוח של עשו מצוי בידיים, המסמלות כוח פיזי ומלחמה מטווח קצר, בעוד כוחו של יעקב מצוי בקול, המסמל את התפילה שיכולה לפעול ולנצח גם ממרחקים [דעת זקנים]. ההשגחה האלוהית סיבבה שיעקב יקבל את הברכות הפיזיות של עשו, כדי ללמד שהכוח הגשמי והשפע של ישראל אינם נובעים מטבע העולם, אלא נמשכים אליהם אך ורק בזכות כוחם הרוחני [מלבי"ם]. בסופו של דבר, אין מלחמה מנצחת שאין בה מכוח ידיו של עשו, ואין תפילה פועלת שאין בה מקולו של יעקב [תורה תמימה].