תארו לעצמכם שאתם עוצמים עיניים ומנסים לזהות מי עומד מולכם רק בעזרת חוש השמיעה וחוש המישוש. זה בדיוק מה שקורה ליצחק העיוור ברגע המותח הזה. כשיעקב מתקרב אליו, יצחק נוגע בו. התורה משתמשת במילה וַיְמֻשֵּׁהוּ, שמשמעותה נגיעה קלה ועדינה מאוד. ה' עשה שיצחק רק ירפרף בידיו ולא יבדוק חזק מדי, כי אם הוא היה ממשש בכוח, עורות העיזים שיעקב לבש היו זזים, והסוד היה מתגלה.
פתאום, יצחק מגלה משהו מבלבל מאוד: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. איך יצחק זיהה את הקול של יעקב? הרי לשני האחים התאומים היה קול ממש דומה! התשובה היא שההבדל לא היה בצליל עצמו, אלא בצורת הדיבור. יעקב דיבר בשקט, בעדינות ובנימוס, וגם הזכיר את שם ה', דבר שעשיו לא היה רגיל לעשות. לעומת זאת, הידיים הרגישו שעירות בדיוק כמו הידיים של עשיו.
אז איך יצחק החליט בסוף למי להאמין, לחוש השמיעה או לחוש המישוש? יצחק חשב לעצמו שקל מאוד לאדם לשנות את סגנון הדיבור שלו ולדבר פתאום ברכות, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לזייף ידיים שעירות שמרגישות כל כך אמיתיות. לכן, הוא סמך על חוש המישוש, האמין שזהו עשיו שעומד מולו, והחליט לברך אותו.