קרה לכם פעם שעצמתם עיניים וניסיתם לזהות מי עומד מולכם רק בעזרת חוש המישוש? יצחק היה עיוור ומצא את עצמו ברגע מאוד מותח. מצד אחד, הוא שמע קול שדומה בדיוק לקולו של יעקב. מצד שני, כשהוא הושיט את ידיו, הוא הרגיש משהו אחר לגמרי. המילים כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת מסבירות בפשטות שהידיים שהוא מישש היו שעירות, ממש כמו הידיים של עשו. יצחק היה צריך להחליט למי להאמין, לאוזניים או לידיים. הוא חשב לעצמו שקול אפשר לשנות או לזייף בקלות, אבל מגע של ידיים הוא סימן הרבה יותר אמיתי ובטוח. לכן נאמר וְלֹא הִכִּירוֹ, כי יצחק החליט לסמוך על מה שהרגיש בידיו, ולא זיהה שזה באמת יעקב.
אבל אז מופיעה המילה וַיְבָרְכֵהוּ, שפירושה שיצחק בירך אותו. זה מעורר שאלה, הרי הברכה הגדולה והאמיתית ניתנת רק מאוחר יותר, אחרי שיצחק אוכל מן הציד! הסיבה לכך היא שלפני שיצחק מישש את הידיים, הוא חשד שהבן שעומד מולו מנסה לרמות אותו. ברגע שהוא הרגיש את הידיים והשתכנע שזה כביכול עשו, הוא הרגיש לא נעים על כך שחשד בו. לכן, הוא מיהר לברך אותו מיד, כדי לבטל את המחשבות הרעות שהיו לו קודם ולהשלים איתו, כי מי שחושד בחבר שלו סתם, צריך למהר ולפייס אותו במילים טובות.