בראשית, פרק כ״ז, פסוק כ״ג

יצחק הכריע לסמוך על חוש המישוש הנחשב אמין יותר מקול, ולכן וְלֹא הִכִּירוֹ שכן יָדָיו היו שְׂעִרֹת בדיוק כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו. אף שהברכה המרכזית מופיעה רק בהמשך, הכתוב מציין כבר עתה וַיְבָרְכֵהוּ ככותרת כללית לפעולות שיבואו, או כברכה מוקדמת שנועדה לפייס את בנו על כך שחשד בו. לחלופין, ייתכן שזו הייתה ברכת מבחן כדי לגרום לבן לחשוף את זהותו, או אות הערכה על כך שאימץ קול תפילה כדי לעורר את רוח הקודש. מכל מקום, יצחק התנה במחשבתו שהברכה תחול על מי שעומד מולו מתוך הספק, ובזכות כך היא חלה לבסוף על יעקב.