ברגע דרמטי ורב־מתח, האב העיוור נדרש להכריע בין חושיו הסותרים. מולו עומד בנו, אך בעוד שקולו ואף סגנון דיבורו מעידים כי זהו יעקב, מגע ידיו מעיד כי זהו עשו.
המילים וְלֹא הִכִּירוֹ מבטאות את הכרעתו של יצחק לסמוך על חוש המישוש ולדחות את חוש השמיעה. הסיבה לכך היא שקול יכול להשתנות או להטעות, בעוד שהמרקם הפיזי של הידיים נחשב לסימן מובהק ואמין יותר [אור החיים, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש מי שרואה בהכרעה זו ביטוי לגישתו הכללית של יצחק כלפי עשו לאורך השנים: אף על פי שהתרשמותו הכללית מעשו לא הייתה חיובית, הוא נטה ללכת שולל אחר סממנים חיצוניים ומלאכותיים [רש"ר הירש]. צירוף המילים כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת משמעו פשוט כי ידיו היו שעירות כמו ידי עשו [ביאור יש"ר].
הקושי המרכזי בפסוק טמון במילה וַיְבָרְכֵהוּ. הרי הברכה עצמה מופיעה רק בפסוקים הבאים, לאחר שיצחק אוכל ומריח את בגדי בנו. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבין ברכה מוקדמת זו:
גישה אחת מסבירה כי אין מדובר כאן בברכה בפועל, אלא בכותרת כללית לפעולות הבאות (האכילה והנשיקה) שיובילו לברכה [ביאור יש"ר]. בדומה לכך, יש שרואים בעצם אכילתו של יצחק את תחילת הברכה, שכן אכילת הצדיק משולה להקרבת קרבן שמטרתה להשרות את השכינה ולהכין את הקרקע לברכה [מלבי"ם].
גישה מרכזית אחרת קושרת את הברכה לתחושת האשמה של יצחק. לפני שמישש את הידיים, יצחק חשד שבנו מנסה לרמות אותו, חשד שעלול היה לעורר קפידה וקללה מצדו. ברגע שמישש את הידיים והשתכנע כביכול שמדובר בעשו, הוא מיהר לברכו כדי לבטל את המחשבות השליליות, על פי הכלל שמי שחושד בחברו לשווא חייב לפייסו ולברכו [ספורנו, אור החיים, ברכת אשר]. לחלופין, יצחק סבר שעשו שינה את קולו לקולו של יעקב בכוונה, משום שקול המורגל בתורה ובתפילה מסוגל יותר לעורר את רוח הקודש. לכן, יצחק בירך אותו כאות הערכה על המאמץ הרוחני שעשה כדי להקל על חלות הברכה [העמק דבר].
כיוון הפוך לחלוטין מציע שיצחק נותר בספקו, והברכה כאן הייתה מעין מבחן. זו הייתה ברכה משנית שנועדה לגרום לבן לחשוב שכבר קיבל את מבוקשו, כדי שיסיר את מסווה הרמאות ויאפשר ליצחק לברר את זהותו האמיתית לפני שיעניק לו את הברכה הגדולה [פרדס יוסף].
מתוך הספק הזה עולה תובנה עמוקה על תוקפה של הברכה: הברכה לא ניתנה בטעות מוחלטת. יצחק גמר בדעתו לברך את מי שעומד מולו, יהיה אשר יהיה. הוא התנה במחשבתו שאם זה עשו, כפי שמעידות הידיים, או יעקב, כפי שמעיד הקול, הברכה תחול עליו. אלמלא הסכים יצחק להטיל את הברכה לספק ולכוון לאדם העומד מולו, הברכה לעולם לא הייתה חלה על יעקב [הכתב והקבלה, רב סעדיה גאון, צפנת פענח].