ברגעי ההכרעה המתוחים של הענקת הברכות, יצחק מבקש מבנו להתקרב אליו. הבקשה וּשְׁקָה לִּי, שמשמעותה פשוט נשק אותי [ביאור שטיינזלץ], נושאת בחובה רובד כפול של רגש וחשד.
מצד אחד, הבקשה נובעת מתוך חיבה ואהבה, מתוך רצון של יצחק לברך את בנו בלב שלם וחפץ [שד"ל]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהבקשה לנשיקה הייתה למעשה מבחן מחושב. בשלב זה, ליבו של יצחק עדיין נקפו, שכן עמדו בפניו שני סימנים סותרים: הקול היה קולו של יעקב, אך הידיים הרגישו כידיו של עשו. כדי להכריע את הספק, יצחק נזקק לסימן שלישי שובר שוויון והוא הריח. מאחר שריחו של עשו היה כריח השדה ואילו יעקב לא נשא ריח כזה, יצחק ביקש מבנו להתקרב כדי שיוכל להריח את בגדיו, מתוך כוונה ללכת אחר רוב הסימנים [הטור הארוך, בכור שור, שד"ל].
באשר לניסוח הבקשה, מתעוררת השאלה מדוע יצחק מבקש מבנו לנשק אותו, ולא מציע לנשק את בנו בעצמו, שהרי בדרך כלל הגדול הוא זה שנושק לקטן ממנו. התשובה לכך נעוצה במגבלתו הפיזית של יצחק: מכיוון שהיה עיוור ויכול היה לנשק רק מתוך מישוש וגישוש, הוא נאלץ לבקש מבנו שייגש אליו ויישק לו בעצמו [רד"ק].