ארץ ישראל, שהובטחה לאבות כאומה של שפע, מתאפיינת ברגישות מיוחדת למצבם הרוחני והמוסרי של יושביה, ופוריותה תלויה במעשיהם [רש"ר הירש]. מיד לאחר מות אברהם, פוקדת את הארץ שנת בצורת קשה, המאלצת את יצחק, שהיה רועה צאן בדרום הארץ [ביאור שטיינזלץ], לנדוד ממקומו ולחפש מקורות מחיה.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת התוספת מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב בא להדגיש כי מאז ימי אברהם ועד עתה לא היה רעב כה כבד שאילץ את התושבים לעזוב את בתיהם [ספורנו, רד"ק]. יתרה מכך, המילה מִלְּבַד מלמדת על עוצמתו של הרעב הנוכחי, שהיה קשה וחמור אף יותר מהרעב הראשון [הכתב והקבלה, ר' סעדיה גאון, רלב"ג].
מנגד, יש המפרשים כי אזכור אברהם נועד להעביר מסר רוחני ליושבי הארץ: כל עוד אברהם היה בחיים, שרר שפע עצום בארץ בזכותו. רק עם מותו חזר הרעב, כדי שהעולם כולו יכיר וידע שהשובע והשמחה שהיו עד כה נזקפו אך ורק לזכותו של אברהם [ביאור יש"ר, אברבנאל].
דעה נוספת גורסת כי זהו אכן הרעב הראשון שהיה אי פעם בעולם [הדר זקנים], אך יש שדוחים זאת ומציינים שכבר היו רעבונות בימי אדם הראשון ולמך, ולכן "הראשון" פירושו הרעב הראשון שאנשי אותו דור זכרו ושוחחו עליו [רבנו בחיי].
בעקבות המצוקה, מתאר הכתוב: וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. זהותו של אבימלך נתונה לדיון: ייתכן שזהו אותו מלך שכרת ברית עם אברהם, ייתכן שזהו בנו, או ש"אבימלך" היה תואר מלכותי כללי לכל מלכי הפלשתים, בדומה ל"פרעה" במצרים [רמב"ן, הטור הארוך, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
סיבת הליכתו של יצחק לגרר נובעת מאותה ברית ישנה. יצחק קיווה שאבימלך, בעל בריתו של אביו, ייטיב עמו בימי הבצורת [רד"ק, בכור שור, העמק דבר]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי גרר לא הייתה תחנתו הסופית של יצחק. כוונתו האמיתית הייתה להשתמש בדרך הפלשתים הקצרה כדי לרדת למצרים, בדיוק כפי שעשה אביו ברעב הראשון [רשב"ם, חזקוני, רמב"ן, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי יצחק הלך לאבימלך רק כדי לבקש רשות לצאת מן הארץ, מתוך נימוס ודרך ארץ [ספורנו].
מחשבתו של יצחק לרדת למצרים נבעה גם ממניע עמוק יותר: הוא סבר שהגיע הזמן להתחיל את גזירת גלות מצרים שנגזרה על זרע אברהם, ורצה, כאב רחמן, לקחת את תחילת הגלות על עצמו כדי להקל מעל בניו [אלשיך, חזקוני]. אולם, בניגוד לאברהם שירידתו למצרים הייתה ניסיון באמונה בטרם התקדשה הארץ, יצחק כבר היה במדרגה רוחנית גבוהה. הקב"ה מנע ממנו לצאת משום שיצחק נחשב ל"עולה תמימה" (קורבן שלם וקדוש) שאסור להוציאו מחוץ לגבולות ארץ ישראל [רמב"ן, מלבי"ם, הטור הארוך].
ברובד הסמלי וההיסטורי, מסעו של יצחק מהווה סימן לבנים. בעוד שירידת אברהם למצרים רמזה לגלות מצרים, הליכתו של יצחק לגרר מסמלת את גלות בבל. יצחק גלה ממקומו בעל כורחו אל ארץ פלשתים, שהייתה מקום מגוריו הקודם של אביו. בדומה לכך, עם ישראל גלה לבבל, שהייתה מולדתם המקורית של האבות (אור כשדים). קורותיו של יצחק בגרר – הפחד על אשתו, ההבטחה שלא יפגעו בהם, הגירוש על ידי המלך ולבסוף כריתת הברית מחדש – משקפים במדויק את שלבי גלות בבל, שבה היהודים לא שועבדו אלא עלו לגדולה, סבלו מגזירות מתחלפות של השלטון, ולבסוף זכו לאישור לבנות את המקדש [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך].
מבחינה כרונולוגית, יש המעירים כי אירוע זה התרחש ככל הנראה עוד בטרם נולדו יעקב ועשיו (שכן אין מוקדם ומאוחר בתורה), שהרי אם היו כבר בנים בוגרים, אנשי המקום לא היו מאמינים שיצחק ורבקה הם אח ואחות [שד"ל, ברכת אשר].