חתימת העסקה בין יעקב לעשו חושפת את טבעם האמיתי של האחים ואת משמעותה העמוקה של הבכורה. התיאור הפיזי של האכילה והשתייה משמש חלון לעולמו הפנימי של עשו וליחסו אל ייעודו הרוחני.
הפסוק פותח במילים וְיַעֲקֹב נָתַן. ניסוח זה מעיד על פעולה שכבר נעשתה; יעקב לא המתין לשבועת עשו כדי לספק את רעבונו, אלא נתן לו את המזון מיד, ורק לאחר מכן התבצעה המכירה. עובדה זו מוכיחה שעשו לא מכר את הבכורה מתוך אונס או סכנת מוות ברעב [הכתב והקבלה, קונטרס חיבה יתירה, רש"ר הירש]. אף שעשו ביקש רק את התבשיל האדום, יעקב הוסיף ונתן לו גם לֶחֶם. יש המסבירים כי יעקב עשה זאת מתוך נדיבות [שפתי כהן], או משום שדרך בני האדם לאכול תבשיל עם לחם [קונטרס חיבה יתירה]. גישות אחרות מצביעות על כך שיעקב רצה להשקיט לחלוטין את רעבונו של עשו כדי שלא יוכל לטעון בהמשך שהעסקה נעשתה תחת לחץ [פרדס יוסף], או שניסה ללמד את עשו הרעבתן לאכול בנחת כדרך בני אדם, ולא לבלוע את התבשיל בפזיזות [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזון עצמו לא היה התמורה עבור הבכורה. יעקב שילם לעשו ממון רב, והלחם והנזיד ניתנו רק כסעודת קיום המכירה, כפי שנהגו סוחרים לערוך סעודה כדי לתת תוקף סופי לעסקה [רד"ק, חזקוני, הדר זקנים, הטור הארוך, בכור שור]. דעה נוספת סבורה שהיה זה קניין חליפין, שבו התבשיל או הקערה שימשו כאמצעי הפורמלי להעברת הבעלות [ספורנו]. ציון העובדה שהיה זה וּנְזִיד עֲדָשִׁים דווקא בסוף הסיפור, נועד להדגיש את פחיתותו של עשו, שהסכים לוותר על מעלה כה נשגבת תמורת תבשיל פשוט וזול [רבנו בחיי].
לאחר מכן מתוארות פעולותיו של עשו ברצף מהיר: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ. הכתוב מוסיף שעשו שתה, ככל הנראה יין שהיה בביתו של יעקב [רד"ק, חתם סופר]. רצף הפעלים מצייר דמות של אדם המונע מדחפים גופניים; עשו לא התיישב לאכול בנחת, אלא אכל ושתה בחפזון תוך כדי קימה והליכה [הכתב והקבלה], ומיד חזר אל השדה להמשיך בציד [רד"ק]. מעבר לפן ההתנהגותי, פעלים אלו מאשרים את תוקפה המשפטי של המכירה, שכן הם מוכיחים שעשו היה בריא והתהלך על רגליו, ולא היה שכיב מרע העומד למות [כלי יקר].
בסוף הפסוק מעידה התורה: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. תוספת זו באה להעיד על רשעותו של עשו, ולהבהיר שהמכירה לא נבעה מטעות או ממצוקה זמנית, אלא מתוך זלזול עמוק בבכורה ובעבודת ה׳ [רש"י, מזרחי, דברי דוד, משכיל לדוד].
קיימת מחלוקת יסודית בשאלה מהותית: מדוע בזה עשו לבכורה? גישה אחת טוענת כי עשו ראה שיצחק אביו איבד את עושרו, ומאחר שהבכורה לא הבטיחה לו יתרון כלכלי, היא הפכה לחסרת ערך בעיניו [אבן עזרא]. מנגד, גישה חלופית ותקיפה דוחה טענה זו מכל וכל, וקובעת כי האבות היו עשירים מופלגים. לפי פירוש זה, זלזולו של עשו נבע מאופיו כצייד החי את הרגע ורודף אחר תענוגות העולם הזה. הבכורה באותם ימים לא העניקה זכויות ממוניות כפולות, אלא מעמד של מנהיגות רוחנית, כבוד, וזכות להקריב קורבנות. מעלות אלו, שנועדו להתממש רק לאחר מות האב, לא עניינו את עשו, שכן הן דרשו התקדשות והגבילו את תאוותיו [רמב"ן, הכתב והקבלה, הטור הארוך, העמק דבר].
מבחינה פסיכולוגית, הפרשנים מסבירים כי עשו הפגין את זלזולו בבכורה מיד לאחר שאכל ושתה, כדי להצדיק את המכירה הזולה בפני עצמו ובפני אחרים, וכדי שלא ייחשב לטיפש. אף שבעתיד יתחרט על כך מרה, באותו רגע הוא הציג את הבכורה כדבר חסר כל ערך [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר, נתינה לגר].