התורה עוצרת את שטף הסיפור המרכזי כדי לסכם את תולדותיו של בנו הבכור של אברהם, תוך פירוט שנות חייו ואופן פטירתו מן העולם. ציון נתונים אלו אינו פרט טכני בלבד, אלא נושא בחובו משמעויות עמוקות על מהות חייו, חזרתו בתשובה, ועל השתלשלות האירועים במשפחת האבות.
הכתוב פותח בציון וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, המעיד כי הגיע לגיל מופלג [ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים רואים בעצם מניין השנים ביטוי של כבוד. הגישה הראשונה מסבירה כי הדבר נעשה לכבודו של אברהם אבינו, שכן התורה כבר פירטה את שעת לידתו ומילתו של ישמעאל ביחס לאברהם, וכעת משלימה את סיפורו [רשב"ם, רד"ק]. בנוסף, מניין השנים מעיד שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו, ולכן התורה מונה את שנותיו כדרך שהיא מונה את שנותיהם של צדיקים כדי להודיע שזרעם מבורך, בניגוד לעשו ששנותיו אינן נמנות בנפרד [רמב"ן, הטור הארוך, מיני תרגומא, גור אריה]. חלוקת השנים לכללים נפרדים ("מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים") באה ללמד שעל ידי תשובתו הפכו גם שנות רשעותו לזכויות, וכאילו חי את כל ימיו בתמימות [משכיל לדוד], אף שיש מי שסבור שרוב שנותיו היו בסימן רשעות ורק לבסוף שב בתשובה [פרדס יוסף, גור אריה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמניין שנותיו של ישמעאל, שהיה אדם רשע ברוב ימיו, לא נכתב לשם עצמו, אלא כדי לספק מפתח כרונולוגי נסתר שנועד לחשב את שנותיו של יעקב אבינו. מתוך חישוב שנות חייו של ישמעאל ביחס לשנותיהם של אברהם ויצחק, מתברר שיעקב היה בן 63 כאשר ברח מעשו (שבדיוק הלך לישמעאל כדי לשאת את בתו, סמוך למות ישמעאל). מכיוון שיעקב הגיע לבית לבן רק בגיל 77, נחשף פער של 14 שנים, שבהן, על פי המסורת, הסתתר יעקב ולמד תורה בבית מדרשו של עבר [רש"י, רד"ק, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, יריעות שלמה, ברכת אשר]. מתוך כך נלמד יסוד חשוב: התורה משלבת פרטים על אומות אחרות רק כדי ללמד על האומה הנבחרת. ההקרבה של יעקב, שעזב הכל והתעכב 14 שנים בלימוד תורה לפני שהקים משפחה, מדגישה את מעלתה העצומה של התורה [העמק דבר].
בהמשך מתאר הכתוב את פטירתו במילה וַיִּגְוַע. משמעותה של מילה זו היא היחלשות, עילוף או הפסקת כוחות הגוף [רמב"ן, מיני תרגומא, נתינה לגר]. הפרשנים מסכימים כי השימוש במונח זה שמור אך ורק לצדיקים, והוא מעיד על מיתת נשיקה קלה, ללא חולי מכאיב או ייסורים קשים [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, מזרחי, משכיל לדוד].
אמנם, מתעוררת קושיה: הרי מונח זה מופיע גם אצל רשעים גמורים, כמו דור המבול ("ויגוע כל בשר"). על כך משיבים הפרשנים כי יש להבחין בין ההקשרים: כאשר המילה "גויעה" מופיעה לבדה, היא מתארת מוות פתאומי ואובדן מוחלט כהרף עין, ללא התערבות ידי אדם, כפי שאירע במבול או למתי המדבר. אך כאשר היא מופיעה בצמוד למילים "וימת" או "ויאסף", כפי שמופיע כאן אצל ישמעאל, היא מצביעה בהכרח על מיתתם השלווה של צדיקים [רמב"ן, הטור הארוך, שפתי חכמים, מיני תרגומא, ברטנורא]. מבחינה רוחנית, אצל הצדיק ה"גויעה" היא התפשטות הנפש הזכה מן הגוף החומרי, בעוד שאצל הרשעים, שנפשם קשורה לגוף, אין מושג כזה אלא במקרה של השמדה מוחלטת [גור אריה]. יוצאי דופן הם צדיקים כיוסף, משה ואהרן, שאצלם לא נאמרה גויעה בשל סיבות מסוימות, כגון שיוסף נהג שררה בעצמו, ומשה ואהרן נפטרו בעקבות חטא מי מריבה [מיני תרגומא, נתינה לגר].
לבסוף, הפסוק נחתם במילים וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו. ביטוי זה מתפרש בשני אופנים: יש המסבירים זאת במישור הרוחני, שבו כבוד הנפש נפרד מן הגוף ונאסף בחזרה אל מקורו העליון, ויש המפרשים זאת כמטבע לשון שגרתי שמשמעותו שהאדם הולך בדרך אבותיו ומצטרף אליהם בשלום [הטור הארוך].