לידת התאומים אינה רק אירוע ביולוגי, אלא שרטוט נבואי של המאבק ההיסטורי והרוחני בין שתי אומות. הפעולות הפיזיות המתרחשות ברגע הלידה מקפלות בתוכן את ייעודם העתידי של האחים.
סדר הלידה מעורר תמיהה: מדוע עשו יצא ראשון אם יעקב הוא הנבחר? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [רש"י, משכיל לדוד, שפתי חכמים] מסבירה זאת באמצעות משל לשפופרת קצרה: האבן הראשונה שנכנסת אליה היא האחרונה לצאת. כך, יעקב נוצר מהטיפה הראשונה והוא הבכור האמיתי מבחינת היצירה, אך עשו, שנוצר לאחריו, יצא ראשון לאוויר העולם. במישור הפילוסופי, הדבר מרמז על סדר הדברים בעולם: עשו מייצג את החומר והעולם הזה, הניתנים לאדם באופן מיידי בתחילת דרכו, בעוד שיעקב מייצג את השלמות הרוחנית והעולם הבא, הנקנים בעמל ומתגלים רק בסוף התהליך [כלי יקר, אלשיך].
תיאור האחיזה, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, מפורש בשני רבדים עיקריים. במישור הפיזי, יעקב ניסה לעכב את עשו כדי לצאת ראשון ולזכות בבכורה המגיעה לו בדין [רש"י, חזקוני], או מתוך חסידות, כדי שיצאו יחד ולא יגרמו לאמם צער של שתי לידות נפרדות [הטור הארוך, פענח רזא]. אולם, מאחר שאין דרך לעכב אדם על ידי אחיזה בעקבו, מעשה זה נושא משמעות סמלית עמוקה [ברטנורא]. העקב מסמל את הסוף והאחרית. האחיזה מהווה סימן נבואי לכך שמלכותו של עשו לא תסתיים עד שיעקב יעמוד וייטול אותה ממנו [רש"י, מזרחי]. גורלותיהם קשורים זה בזה – כשזה קם, זה נופל [מלבי"ם]. בתקופות של גלות, זרע יעקב יהיה מושפל תחת עקבו של עשו, אך ייאחז בו כדי לזכות במעט רפיון שיאפשר את קיום התורה [העמק דבר, שפתי כהן]. מבחינה רוחנית, עשו נוהג לזלזל ולדרוך בעקביו על מצוות וערכים, ויעקב אוחז באותם דברים נדחים כדי לקיימם [כלי יקר, מלבי"ם].
לגבי קריאת השם, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, מתעוררת מחלוקת מי הוא הקורא, שכן הפועל מופיע בלשון יחיד ואינו מציין במפורש מי נתן את השם. דעה אחת גורסת כי ה' בעצמו קרא לו כך, שכן אם יצחק היה הקורא, הפסוק היה צריך להמשיך ברצף ולומר "והוא בן ששים שנה" במקום להזכיר שוב את שמו של יצחק [רש"י, ספורנו, אור החיים]. מנגד, יש הסבורים כי יצחק אביו הוא שקרא לו יעקב, על שם המאורע הפיזי של אחיזת העקב [אבן עזרא, רד"ק]. שם זה מקפל בתוכו את המילה "עקב" במשמעות של צעידה והתקדמות. בניגוד לעשו שנולד מוגמר מבחינה גופנית, האדם השלם נדרש לצעוד ולהתעלות שלב אחר שלב לקראת תכליתו, וזהו מהותו של יעקב [הכתב והקבלה]. בנוסף, בעוד שאצל עשו נאמר "ויקראו" בלשון רבים – משום שרבים מסכימים ונוהים אחר דרך החומר הרחבה – שמו של יעקב נקרא בלשון יחיד, שכן רק יחידי סגולה בוחרים בדרך הרוח והאמת [כלי יקר].
הפסוק נחתם בציון גילו של האב: וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. נתון זה מלמד כי יצחק ורבקה המתינו עשרים שנה לפרי בטן. הפרשנים מסבירים את פשר ההמתנה הארוכה: רבקה נישאה בגיל צעיר, ולכן יצחק המתין עשר שנים עד שתגדל ותהיה ראויה מבחינה פיזית להריון. משחלפו עשר שנים נוספות והיא לא הרתה, הבין יצחק כי היא עקרה ופנה להתפלל עליה [רש"י, משכיל לדוד]. נשאלת השאלה מדוע יצחק לא נשא שפחה כדי להוליד בנים, כפי שעשה אברהם לפניו. התשובה המקובלת היא שיצחק הועלה כעולה תמימה על מזבח הר המוריה, ובשל קדושתו היתרה נאסר עליו לשאת שפחה [רש"י, מזרחי]. כמו כן, יצחק ידע ברוח הקודש שרבקה היא בת זוגו המיועדת משמים ולא חפץ לשנות את הגזירה [גור אריה]. המילה בְּלֶדֶת יכולה להתפרש כמתייחסת לרבקה שילדה אותם, או ליצחק עצמו, במשמעות של הולדה והעמדת צאצאים [שד"ל, הדר זקנים]. ציון גילו המבוגר של יצחק בא גם להדגיש כי בשלב זה של חייו הוא היה בשיא בשלותו השכלית, ולכן היה מסוגל להבחין לעומק בשוני המהותי שבין שני בניו [אלשיך].