הפסוק מגולל את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות בתולדות האבות: לאחר שנות עקרות ארוכות, יצחק ורבקה פונים אל ה' בתפילה עוצמתית המשנה את סדרי הטבע ומביאה להמשכיות השושלת.
המילה הִוא נכתבת בפסוק באות ו' (הוא), עובדה המלמדת כי לא רק רבקה הייתה עקרה, אלא גם יצחק עצמו היה עקור בטבעו [מנחת שי, רס"ג, קיצור בעל הטורים, ברטנורא]. הפרשנים מציעים מספר טעמים לעקרות זו. הגישה המרכזית היא שהקב"ה "מתאווה לתפילתן של צדיקים" ומבקש לקרבם אליו דרך התפילה, שכן העקרות והקושי מחייבים את האדם להתמיד בעבודת ה' ולהכיר בתלותו בו [רס"ג, רבנו בחיי, תורה תמימה]. גישות אחרות מצביעות על סיבות עמוקות יותר: כדי להוליד נשמות גבוהות וקדושות נדרשת התערבות אלוהית נסית החורגת מגדרי הטבע [מלבי"ם]; כדי לעכב את לידת עשו עד לאחר פטירת אברהם, למען לא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה [רבנו בחיי]; או משום שרבקה הגיעה ממשפחתו של לבן הארמי, ונדרש נס כדי לעקור את הטבע האכזר שהיה טבוע במוצאה [העמק דבר].
הפועל וַיֶּעְתַּר אינו מתאר תפילה שגרתית, אלא מבטא הפצרה, ריבוי דברים ומאמץ רוחני אדיר [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, גור אריה]. הפרשנים חושפים את עומק השורש ע.ת.ר בשני דימויים מרכזיים: האחד, דימוי לכלי חקלאי (עתר/קלשון) המהפך את התבואה בגורן ממקום למקום. כך תפילתם של צדיקים בכוחה "להפוך" את מידותיו של הקב"ה ממידת אכזריות ורוגז למידת רחמנות, ולשנות את סדרי בראשית [תורה תמימה, רבנו בחיי, מחוקקי יהודה]. הדימוי השני קשור לעשן הקטורת המיתמר ועולה בכוח כלפי מעלה (מלשון עטר או עשן), וכך גם תפילה זו התנשאה, עלתה והתקבלה ברצון לפני ה' [שד"ל, רש"י, אם למקרא].
הביטוי לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ מפורש בשני מישורים – הפיזי והכוונתי. במישור הפיזי, הפרשנים מסכימים כי יצחק ורבקה עמדו בשתי זוויות נגדיות של החדר והתפללו זה מול זו, כדי שיוכלו לכוון את לבם לאותה רוח מבלי להפריע האחד לשנייה [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. במישור הכוונתי, יצחק התפלל "בעבור" אשתו ובשבילה. למרות שיצחק כבר הובטח מפי ה' שיהיה לו זרע, הוא סירב לקחת אישה אחרת או שפחה על פניה מתוך אהבתו העזה אליה, והפציר בה' שהזרע המובטח ייוולד דווקא מרבקה ההגונה הניצבת מולו [ספורנו, רד"ק, בכור שור]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה לְנֹכַח לשורש כ.ח, ומסביר שיצחק התפלל שה' ייתן לרבקה את הכוח הפיזי וההתאמצות הנדרשת כדי להרות ולשאת פרי בטן [הכתב והקבלה]. יש המפרשים את המילה מלשון יישור ותיקון, שיצחק התפלל לרפא ולתקן את גופה [קונטרס חיבה יתירה].
הכתוב מציין וַיֵּעָתֶר לוֹ, כלומר שה' נענה ליצחק, ולא נאמר "לה" (לרבקה) או "להם" יחד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק (יצחק בן אברהם) לתפלת צדיק בן רשע (רבקה בת בתואל)" [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. אין בכך כדי להפחית חלילה מצדקתה של רבקה, שתפילתה הייתה ראויה להתקבל בזכות עצמה, אלא שתפילתו של יצחק, הנתמכת גם בזכות אבותיו, קרובה ומהירה יותר להתקבל. יצחק נמשל ל"בן בית" אצל המלך ששאלתו מתמלאת מיד, בעוד שרבקה, למרות צדקותה, חסרה את זכות האבות שתסייע לה [משכיל לדוד, פני דוד, פרדס יוסף]. לבסוף, השימוש בפועל וַיֵּעָתֶר בבניין נפעל מלמד על כך שהקב"ה כביכול נתפייס, נתרצה ונתפתה לבקשתו של יצחק, והסכים לשנות את חוקי הטבע כדי להעניק להם זרע [רש"י, דברי דוד, אבן עזרא].