סיכום תוחלת חייו של אברהם אבינו חותם את מסכת פועלו, טרם תעבור הבמה המרכזית לדור הבא. אף על פי שמבחינה כרונולוגית אברהם האריך ימים וחי עד שהיה יעקב נכדו בן חמש עשרה, הכתוב בוחר לספר על מיתתו כעת כדי להשלים את סיפורו בטרם יתחיל תיאור קורותיו של יצחק [ביאור יש"ר].
הביטוי יְמֵי שְׁנֵי מעורר התבוננות, שכן התורה מונה את חייהם של האבות גם בימים ולא רק בשנים. הסיבה לכך היא שהאבות קיימו את התורה עוד בטרם ניתנה, ובכלל זה גם מצוות התלויות בזמן ונוהגות ביום ולא בלילה. משום כך, לכל יום ויום בחייהם יש משקל רוחני עצמאי וייחודי [העמק דבר], וה' ממלא את שנותיהם של הצדיקים מבלי להחסיר מהן אפילו יום אחד [שפתי כהן].
התוספת אֲשֶׁר חָי נראית לכאורה מיותרת, שהרי מבחינה דקדוקית המילה חָי היא פשוט פועל בזמן עבר [רד"ק]. ואולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה בא לדייק שאלו היו השנים שהוא חי בפועל, ולא השנים שהוקצבו לו מראש. על פי מסורת חז"ל, אברהם היה ראוי לחיות מאה ושמונים שנה (כיצחק בנו), אך ה' קיצר את חייו בחמש שנים כדי שלא יזכה לראות את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. לכן מודגש שאלו השנים "אשר חי" מתוך סך חייו המקורי [אור החיים, הכתב והקבלה, צרור המור, פרדס יוסף, שפתי כהן, אלשיך].
גישה נוספת רואה בביטוי אֲשֶׁר חָי עדות לשלמותו הרוחנית. אדם שאינו עובד את ה' חי חיים גופניים בלבד, ועל כן שנותיו הראשונות של אברהם, בטרם הכיר את בוראו, לא היו אמורות להיחשב כחיים אמיתיים. אולם, מתוך ששב בתשובה והגיע לשלמות, הוא תיקן למפרע גם את ימיו הראשונים, כך שניתן לומר שחי חיים מלאים ואמיתיים בכל שנותיו [מלבי"ם, אלשיך]. שלמות זו, שהתבטאה בחיים בעולם הזה ובעולם הבא [צרור המור], הייתה טמונה בכוח נשמתו כבר משעת לידתו [העמק דבר].
חלוקת שנותיו ל-מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים מלמדת על השוויון והשלמות של תקופות חייו השונות. כשם שבגיל חמש היה בלא חטא, כך היה נקי מחטא גם בגיל שבעים ובגיל מאה [רש"י]. שוויון זה מתייחס להצלחתו הרוחנית ולעמידתו בניסיונות, שכן מבחינה גשמית חייו היו רצופים בקשיים וייסורים [לבוש האורה]. יש לציין כי קיימת דעה החולקת על דרשה זו וסוברת שהיא נאמרה רק לגבי שרה אימנו, ולא לגבי אברהם [ברכת אשר על התורה].
המספרים עצמם רומזים גם לתחנות משמעותיות בעבודת ה' שלו: המאה מכוונת לניסיון העשירי בו נולד יצחק, והשבעים מכוון לגיל שבו הצטווה ב"לך לך" [שפתי כהן]. מבחינה לשונית, השימוש במילה היחידה שָׁנָה במספרים הגדולים לעומת לשון הרבים שָׁנִים בסוף הפסוק, נובע מכך שמספרים גדולים מתקבצים ליחידה אחת שלמה, בעוד השנים הבודדות והמעטות נספרות כל אחת בפני עצמה [רש"ר הירש].