התשובה האלוהית למצוקתה של אם דואגת אינה מסתכמת רק בהסבר פיזיולוגי לכאביה, אלא פורסת בפניה חזון היסטורי ורוחני אדיר ממדים. המאבק שהיא חשה בקרבה אינו אלא נקודת ההתחלה של התנגשות נצחית בין שתי תפיסות עולם ושתי אומות.
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתשובה האלוהית לא ניתנה לרבקה ישירות, אלא הועברה אליה באמצעות נביא או שליח, כדוגמת שם, עבר או אברהם [רש"י, רשב"ם, רד"ק, סעדיה גאון]. מסקנה זו נובעת מכך שרבקה הלכה "לדרוש" את ה', פעולה המעידה על פנייה למתווך, וכן מתוך התפיסה שגילוי שכינה ישיר לנשים היה נדיר ביותר [תורה תמימה]. מנגד, דעת מיעוט גורסת כי רבקה הייתה נביאה בזכות עצמה, והנבואה נמסרה לה ישירות מפי הגבורה [נתינה לגר].
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ
מטרתו הראשונה של המסר היא להרגיע את חרדתה: הכאב העז נובע מעצם היותה מעוברת עם תאומים, מצב המכביד על הגוף יותר מהיריון רגיל [רמב"ן, רשב"ם, בכור שור]. עם זאת, ההתרוצצות הפיזית מהווה גם אות נבואי למאבק העתידי שיתחולל ביניהם [רמב"ן, רד"ק]. המילה גוֹיִם נכתבה בתורה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, כך שניתן לקרוא אותה גם כ"גֵּיִים" (אנשים גאים וחשובים). הפרשנים מסבירים כי רמז זה מכוון לשתי דמויות היסטוריות רבות עוצמה ועושר שעתידות לצאת מזרעם – רבי יהודה הנשיא והקיסר הרומי אנטונינוס. על שולחנם של מנהיגים אלו מעולם לא חסרו מעדנים כצנון וחזרת, ללא קשר לעונות השנה [רש"י, רד"ק, תורה תמימה]. רמז זה מלמד כי לשתי האומות ישנה חשיבות ואצילות טבעית [גור אריה], וכי למרות הניגוד ביניהן, ייתכנו בהיסטוריה גם קשרים של כבוד הדדי והשלמה [חתם סופר, דברי דוד].
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים
הנבואה כופלת את דבריה אך משתמשת במונח שונה. בעוד שהמילה "גוי" מתארת קיבוץ של בני אדם החולקים טריטוריה משותפת, המילה לְאֹם מצביעה על ישות פוליטית, ממלכה, או קבוצה המאוחדת סביב מערכת חוקים ואמונה [רש"י, ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. מכאן עולה כי התאומים לא רק יתרבו לשתי אוכלוסיות גדולות, אלא יקימו שתי תרבויות נפרדות לחלוטין, בעלות אמונות ושיטות שלטון מנוגדות [רש"ר הירש, מלבי"ם].
מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ
שלא כתאומים רגילים החולקים טבע דומה וחיים בשלום ברחם, הפירוד בין השניים הללו מתחיל מיד, עוד בטרם יצאו לאוויר העולם [אור החיים, נצי"ב]. הם נבדלים במידותיהם ובבחירותיהם מראשית יצירתם, כאשר האחד נוטה לקדושה ולתמימות, והאחר לרשע ולעבודה זרה [רש"י, קלי יקר, אלשיך]. השוני המהותי והרוחני הזה הוא הסיבה העמוקה לכך שאינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת כבר במעי אמם [אור החיים, ביאור יש"ר].
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ
מערכת היחסים ההיסטורית בין האומות תהיה תנודה מתמדת של כוח; הן לעולם לא ישוו בגדולתן באותו הזמן [רש"י, רד"ק, ספורנו]. הניסוח מצביע על כך שהתעצמותה של אומה אחת נובעת ישירות ממפלתה של רעותה – כשזה קם, זה נופל [אור החיים, מזרחי]. זהו ביטוי למאבק הנצחי בין כוח הרוח והמוסר לבין כוח החרב והשלטון החומרי, מאבק שבו חורבנה של עיר אחת (כירושלים) מהווה בסיס לבניינה של עיר נגדית (כקיסריה או צור) [רש"ר הירש, מלבי"ם, תורה תמימה]. בהקשר זה יש המעירים כי עוצמתם של ישראל גוברת דווקא כאשר הם שומרים על ייחודם ונבדלים מן האומות, אך כאשר הם מתערבים בהם, כוחם של אומות העולם גובר עליהם [פרדס יוסף].
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר
הפסוק נחתם במשפט בעל תחביר דו-משמעי, שכן חסרה בו המילה "את" המגדירה מי הפועל ומי הנפעל [רד"ק, נצי"ב, אבי עזר]. הקריאה הפשוטה והמקובלת היא שהמונח רַב מתייחס לגדול ולבכור (עשיו), אשר עתיד להשתעבד לצָעִיר (יעקב) [רשב"ם, רד"ק, שד"ל]. אולם, בשל היעדר המילה "את", מפרשים אחרים רואים כאן התניה התלויה במעשיהם: אם הצעיר יזכה ויהיה ראוי, הבכור יעבוד אותו; אך אם חלילה לא יזכה, המצב יתהפך והצעיר ישתעבד לבכור [תורה תמימה, מנחת שי]. גישה נוספת מפרשת את המילה רַב לא כתיאור גיל, אלא במשמעות של "הרבה" או "זמן רב". לפי פירוש זה, הצעיר עתיד לעבוד את הבכור במשך תקופה ארוכה, רמז לשעבוד ולגלות הארוכה של עם ישראל [רא"ש, דעת זקנים, ריב"א]. בסופו של דבר, הנבואה מכוונת לאחרית הימים, אז האומה שנשענה על כוחה הפיזי תכיר בעליונותה של האומה נושאת הרוח, ותכפיף את עצמה אליה [רש"ר הירש, מלבי"ם, ביאור יש"ר].