לקראת סוף ימיו, מבקש אברהם להסדיר את ענייני משפחתו ולהבטיח את המשכיות המורשת הרוחנית והחומרית שלו. הפרידה מיתר בניו והעברת מלוא הירושה ליצחק אינן רק פעולות משפטיות, אלא הכרעה היסטורית המעצבת את עתיד האומה, תוך הפרדה מוחלטת בין הבן הנבחר לבין שאר הצאצאים.
הפרשנים מתמודדים עם קושי בולט בהבנת הפסוק: הרי התורה כבר ציינה בעבר שאברהם נתן ליצחק את כל אשר לו כאשר שלח את אליעזר להביא לו אישה. אם כן, מהי אותה נתינה מחודשת המתוארת כאן? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיִּתֵּן אינה מכוונת רק להעברת רכוש פיזי מיד ליד, אלא למסירת "ברכת דיאתיקי", שהיא צוואת שכיב מרע שנועדה לתת תוקף קבוע, מוחלט וסופי למתנותיו [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, ברטנורא, ברכת אשר, דברי דוד]. משמעות נוספת ועמוקה יותר לנתינה זו היא שאברהם מסר ליצחק את הכוח האלוהי לברך את מי שירצה, כוח שהוענק לאברהם עצמו כשה' אמר לו "והיה ברכה" [רש"י, מזרחי, גור אריה]. יתרה מכך, העברת הרכוש בדרך של שטר צוואה נעשתה משום שאברהם לא יכול היה למסור את נכסיו בפועל בחייו, שכן לא ידע מי ימות קודם, והוא היה עלול להזדקק ליצחק שיפרנס אותו [צאינה וראינה].
החלטתו של אברהם להעביר את הנחלה לבן אחד ולנשל את שאר הבנים מעוררת שאלה הלכתית ומוסרית, שכן קיים כלל לפיו אסור לאדם להעביר ירושה אפילו מבן רע לבן טוב. הפרשנים מציעים מספר הסברים להצדקת מעשהו: ראשית, מבחינה הלכתית, אברהם וישמעאל נחשבו לגרים, ועל פי הדין גר אינו יורש את אביו הגר [הטור הארוך, רא"ש, פענח רזא, הדר זקנים, דעת זקנים]. שנית, המהלך נשען על ציווי אלוהי מפורש. ה' הסכים עם דרישתה של שרה שבן האמה לא יירש, וקבע "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", כלומר, רק יצחק נחשב לזרעו החוקי והרוחני של אברהם לעניין הירושה [כלי יקר, העמק דבר, הטור הארוך, פענח רזא, רד"ק].
הביטוי אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ זוכה למספר רבדים של פרשנות. במישור הפיזי, אברהם נתן ליצחק את כל הרכוש שהרוויח בעצמו, בעמל כפיו ובזיעת אפו, בעוד שלבני הפילגשים נתן מתנות שקיבל מאחרים, כמו המתנות שהעניקו לו המצרים בזכות שרה [כלי יקר]. במישור המקיף יותר, יצחק קיבל את הבכורה, את הברכה, את הנכסים ואת ההצלחה הנפשית [מלבי"ם]. ברובד הרוחני, "כל אשר לו" מסמל את חלקו המוחלט של אברהם בעולם הבא. בניגוד לרכוש חומרי הניתן להילקח או להיהרס על ידי זרים, השכר הנצחי הוא הדבר היחיד ששייך לאדם באמת, ואותו הנחיל אברהם ליצחק [כלי יקר].
אל מול הירושה המוחלטת של יצחק, אברהם מעניק לשאר בניו מתנות ומשלח אותם. חלוקה מוקדמת זו בחייו נועדה למנוע מחלוקות עתידיות וקטטות על ירושת ארץ ישראל לאחר מותו [רד"ק, מלבי"ם]. אותן מתנות שימשו למעשה כמעין שטר פרידה וניתוק משפטי (בלשון חז"ל: "אגטין"), שנועד לחסום באופן חוקי כל תביעה עתידית של בני ישמעאל וקטורה על הארץ מול עם ישראל [תורה תמימה].
בנוסף להפרדה הפיזית והמשפטית, חלק מהפרשנים מסבירים כי למתנות היה אופי מיסטי. אברהם מסר לבני הפילגשים "שמות טומאה", כלומר ידע המאפשר להפעיל כוחות טבע ומזלות, וזאת כדי שיעסקו בכך במקום לעבוד עבודה זרה גסה של תרפים [הטור הארוך, מלבי"ם, ברטנורא]. לבסוף, הפרידה מסמלת גם הבדל מהותי בשכרם. בעוד יצחק יורש את העולם הבא, בני הפילגשים מקבלים את שכרם מיד ליד בעולם הזה. אברהם משלח אותם "קֵדְמָה", כלומר, הוא מקדים ונותן להם את חלקם באופן מיידי ופיזי בעולם הזה, כפי שניבאה שרה שלא יירשו בשווה עם יצחק, וזאת כדי להותיר את השכר הנצחי, הרוחני והשלם ליצחק לבדו [כלי יקר].