רגעי הפרידה של אדם מן העולם מקבלים משמעות מיוחדת כאשר מדובר באברהם אבינו. הכתוב משרטט פטירה שלווה ושלמה, שבה הגוף מסיים את תפקידו ללא ייסורים, בעוד הנפש באה על סיפוקה וחוזרת אל מקורה הרוחני.
המילה וַיִּגְוַע מציינת מוות קל ומהיר, שבו הרוח יוצאת מן הגוף ברגע אחד ללא עינוי, כאב או עיכוב [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, שטיינזלץ]. המונח נגזר מהשורש יגע המורה על עייפות וביטול התנועה הגשמית [הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה]. רוב הפרשנים מסכימים כי בעוד המונח וַיִּגְוַע מתייחס לאפיסת כוחות הגוף, המילה וַיָּמָת מציינת את פרידת הנפש מן הגוף [מלבי"ם, שד"ל, הכתב והקבלה]. חכמים ציינו כי גוויעה היא מונח השמור לצדיקים. אמנם ביטוי זה מופיע גם ביחס לרשעים, כמו בדור המבול או במתי המדבר, אך שם הכוונה היא למיתה פתאומית שבאה כעונש מחמיר שלא הותיר להם זמן לחזור בתשובה או לצוות את בני משפחתם. לעומת זאת, אצל הצדיקים הגוויעה מלווה במונח אסיפה, והיא מבטאת חסד של מיתה רגועה [תולדות יצחק, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, צאינה וראינה].
אברהם נפטר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, ביטוי המעיד על ימי זקנה יפים ורגועים, מלאים בכבוד, בנים ובני בנים, ללא סכסוכים או מלחמות [רד"ק, שטיינזלץ]. בכך התקיימה ההבטחה שהבטיח לו ה' שייקבר בשיבה טובה ולא יראה צער בימיו האחרונים [רשב"ם, ביאור יש"ר]. התוספת של המילה טובה רומזת גם לכך שישמעאל בנו חזר בתשובה עוד בימי חייו [רד"ק, מחוקקי יהודה].
הוא הלך לעולמו זָקֵן וְשָׂבֵעַ. אברהם היה שבע רצון מכל טוב, ראה את כל משאלות לבו מתגשמות ולא התאווה למותרות, בניגוד לאנשים רגילים שאינם יוצאים מן העולם וחצי תאוותם בידם [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מעבר לסיפוק החומרי, שביעה זו מבטאת הגעה לשיא של שלמות רוחנית ומוסרית [רש"ר הירש], וכן מיאוס מסוים בחיי העולם הזה מתוך כמיהה גדולה ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא [כלי יקר]. במעמד פטירתם, ה' מראה לצדיקים את מתן שכרם העתידי, ונפשם באה על סיפוקה ושבעה מאותו אור רוחני, כך שהם נרדמים ועוברים לעולם הבא מתוך תענוג והשלמה [רמב"ן, הכתב והקבלה, אלשיך, רש"ר הירש].
בסיום התהליך נאמר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו. גישה אחת מסבירה כי זהו מטבע לשון מקראי שמשמעותו הליכה בדרך האבות והצטרפות לבני המשפחה שכבר הלכו לעולמם [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני]. אולם הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמושג זה מתייחס לנפש בלבד. לאחר שהנפש נפרדת מהגוף, היא נאספת אל צרור החיים וחוזרת למקורה תחת כיסא הכבוד, שם היא מתחברת אל צדיקי הדורות הדומים לה במעשיהם ובמדרגתם הרוחנית. המילה עמיו ברבים מלמדת שבעולם האמת אין קשרי משפחה ביולוגיים, אלא התאגדות של נשמות בעלות ייעוד ואופי דומה [ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם, רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
פעולת האסיפה עומדת בניגוד לפיזור ולכליון המאפיינים את מיתת הרשעים. כשם שאוספים הלך נודד מן הרחוב לתוך בית מוגן, כך נפש הצדיק מסיימת את מסע הנדודים הארעי שלה בעולם הזה, ונאספת פנימה אל דירת הקבע המוגנת שלה בעולם העליון [כלי יקר, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. אברהם, בהיותו שלם במעשיו, זכה להיאסף מיד למחיצת הצדיקים ללא כל צורך במירוק עוונות מקדים [אלשיך].