לקראת סוף ימיו, אברהם אבינו פועל באופן אקטיבי כדי להבטיח את מעמדו הייחודי של יצחק כיורשו הבלעדי, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית. מהלך זה דורש ממנו להסדיר את מעמדם של שאר צאצאיו ולהרחיקם, כדי למנוע מאבקי ירושה עתידיים.
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים
הפרשנים דנים בהרחבה בשאלת זהותן של פילגשים אלו ובמשמעות המושג. מבחינה הלכתית ומעמדית, יש המגדירים פילגש כאישה שנלקחה בקידושין אך ללא כתובה [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי, משכיל לדוד]. מנגד, יש הסבורים כי פילגש היא אישה שנלקחה ללא קידושין וללא כתובה כלל [רמב"ן, תולדות יצחק, גור אריה]. מבחינה לשונית, יש המפרשים את המילה כהלחם של המילים "פלג-אשה", כלומר חצי-אישה, המעיד על מעמדה החלקי [אם למקרא, שפתי חכמים].
באשר לזהותן, גישה מרכזית מזהה את הגר וקטורה כאותה אישה, כך שלמעשה לאברהם הייתה רק פילגש אחת שחזרה אליו [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, חתם סופר]. אחרים חולקים וסבורים כי הגר וקטורה היו שתי נשים שונות [רשב"ם]. דעה ייחודית מציעה כי לא מדובר כלל בפילגשיו של אברהם, אלא בפילגשים של עבדיו ואנשי ביתו, שילדיהן גדלו בביתו [רד"ק]. בנוסף, יש המציעים כי המונח "בני הפילגשים" אינו מתאר בהכרח את הסטטוס המדויק של האמהות, אלא זהו כינוי מעמדי לבנים נחותים שאינם זכאים לירושה מלאה [העמק דבר, רש"ר הירש].
הסיבה שאברהם נשא נשים במעמד של פילגש נובעת מההבטחה האלוהית כי רק ביצחק ייקרא לו זרע. משום כך, שאר נשיו הוגדרו כפילגשים כדי שזרען לא ייחשב ליורשיו החוקיים של אברהם [רמב"ן, הטור הארוך].
נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת
מכיוון שאברהם כבר מסר את כל נחלתו ורכושו ליצחק, הוא מעניק לבני הפילגשים מתנות חלופיות. הגישה הפשטנית מסבירה כי מדובר בהענקה של ממון רב, כסף, זהב ורכוש נייד [אבן עזרא, רשב"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. העובדה שישמעאל אינו מוזכר במפורש כמי שקיבל מתנות, מוסברת בכך שהוא כבר שולח מן הבית בעבר, או משום שמעמדו נחשב כקנוי ליצחק [אור החיים].
לצד זאת, מסורת פרשנית רחבה מבוססת מדרש קובעת כי המתנות לא היו חומריות, אלא שאברהם מסר להם "שם טומאה" – ידע בכישוף, השבעת שדים וכוחות נסתרים. הפרשנים מציעים כמה סיבות להענקת ידע כה חריג: יש המסבירים כי אברהם צייד אותם בידע זה כדי שיוכלו להתגונן מפני כוחות הטומאה והמכשפים שבאזור אליו נשלחו [משכיל לדוד, חומש קה"ת, גור אריה]. אחרים טוענים כי מכיוון שבנים אלו לא היו עתידים לשמור על טהרה רוחנית, אברהם מסר להם שמות שניתן להשתמש בהם גם במצב של טומאה מבלי להינזק [הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני]. גישה נוספת גורסת כי אברהם לימד אותם את סודות הכישוף דווקא כדי להוכיח להם את אפסותה של עבודת האלילים, למען לא יטעו אחריה [פענח רזא, דברי דוד, צאינה וראינה].
וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י
אברהם מרחיק אותם כדי למנוע כל חיכוך עתידי או ערעור על מעמדו של יצחק כיורש הבלעדי של הברית ושל הרכוש [רד"ק, העמק דבר, שטיינזלץ, מחוקקי יהודה]. הוא מקפיד לעשות זאת בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י כדי לקבוע עובדות בשטח ולא להסתמך רק על צוואות או מסמכים משפטיים שעלולים להיות מופרים לאחר מותו [ספורנו, הכתב והקבלה]. להרחקה זו יש גם ממד רוחני – יצירת חיץ שימנע מהשפעות טמאות לחדור לסביבתו הקדושה של יצחק [רקנאטי].
קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם
אברהם מכוון את מסעם מזרחה. מבחינה גיאוגרפית, הכוונה היא לאזורים שממזרח לארץ ישראל, כגון חצי האי ערב [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. יש המזהים את "ארץ קדם" עם מולדתו המקורית של אברהם – חרן ואור כשדים – לשם שלח אותם מתוך ידיעה שבני משפחתו המורחבת יקבלו אותם באהבה [רד"ק].
מבחינה רעיונית, המזרח נחשב למקום משכנם של כוחות הכישוף והטומאה, מה שמתקשר למתנות הנסתרות שהעניק להם [חזקוני, העמק דבר]. שליחתם מזרחה מסמלת את הוצאתם מחוץ למסלול הייעוד הרוחני והמוסרי של האנושות, אשר עתיד לצמוח מתוך ארץ ישראל דרך זרעו של יצחק בלבד [רש"ר הירש].