כפילות לשונית בולטת מופיעה בפתח תיאור שושלתו של יצחק. תחילה נאמר כי יצחק הוא בן אברהם, ומיד לאחר מכן חוזר הכתוב ומדגיש כי אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק. כפילות זו, יחד עם משמעות המילה תּוֹלְדֹת, עומדת במוקד הדיון הפרשני ומוארת ממספר זוויות שונות.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה תּוֹלְדֹת. הגישה המרכזית מסבירה כי הכוונה היא לצאצאיו של יצחק, כלומר ליעקב ועשו שסיפור לידתם יובא בהמשך [רש"י, רמב"ן, ספורנו, מזרחי]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כקורות חייו, האירועים והתהליכים שעברו עליו במשך השנים [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. אור החיים מוסיף רובד רוחני ומסביר כי תולדותיו של צדיק הם למעשה המצוות והמעשים הטובים שלו.
לגבי הכפילות אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק, רוב הפרשנים מסכימים כי לאחר שהתורה פירטה את שושלת ישמעאל ובני קטורה, היה צורך לחזור ולהדגיש את ייחוסו הבלעדי של יצחק. ההדגשה נועדה להבהיר כי יצחק הוא הממשיך היחיד והעיקרי של אברהם, ובו בלבד נקרא לו זרע, בעוד שאר הבנים נחשבים כבני פילגשים ואינם ממשיכי השושלת הרוחנית [רמב"ן, רשב"ם, ספורנו, חזקוני].
סיבה מרכזית נוספת לכפילות נובעת מהרקע ההיסטורי של הלידה. מכיוון ששרה אמנו שהתה שנים רבות ללא פרי בטן, ולאחר מכן נלקחה לבית אבימלך, קמו ליצני הדור וטענו ששרה התעברה מאבימלך ולא מאברהם. כדי להפריך טענה זו ולהסיר כל ספק, התערב ה' בדרך נס ויצר את קלסתר פניו, כלומר את זיו הפנים והמראה החיצוני של יצחק, כך שיהיה זהה לחלוטין לאברהם. כך, כל מי שראה את יצחק נאלץ להעיד ולהודות כי אכן אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק [רש"י, רמב"ן, רד"ק]. חלק מהפרשנים מוסיפים כי הנס היה כה מובהק, עד שזיו הפנים השתנה והפך לדומה לאברהם לעיני כל דווקא בשעת משתה הגמלתו של יצחק. דבר זה הוכיח שהדמיון אינו נובע רק ממחשבותיה של שרה בשעת העיבור כדרך הטבע, אלא מהשגחה אלוהית גלויה שנועדה להשתיק את המלעיזים [דברי דוד, חתם סופר].
מעבר לדמיון הפיזי, ההדגשה אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק מבטאת גם דמיון רוחני ומוסרי. יצחק ניכר בכל הליכותיו ובמעשיו כממשיך דרכו של אביו. בניגוד לישמעאל, שקיבל מאברהם רק הדרכה חיצונית ולבסוף סטה מן הדרך, יצחק ספג את טבעו המוסרי של אברהם בעצם מהותו. הוא היה ישר, נאמן, אוהב בריות וגדור מעריות בדיוק כמו אביו [כלי יקר, רד"ק, העמק דבר, צרור המור]. משום כך, יש המפרשים את המילה הוֹלִיד לא רק במשמעות ביולוגית, אלא במשמעות של חינוך, גידול וריבוי מוסרי [אבן עזרא].
הפרשנים שמים לב גם לאות וי"ו הפותחת את הפסוק בתיבה וְאֵלֶּה, אות המסמלת תוספת והמשכיות לעניין קודם. כשם שאברהם הוליד בן צדיק ובן רשע, כך גם יצחק עתיד להוליד מצד אחד את יעקב ומצד שני את עשו [שפתי חכמים, משכיל לדוד]. בנוסף, אזכור שמו של אברהם נועד ללמד שדווקא זכותו של האב היא שעמדה ליצחק, וגרמה לכך שה' ישמע את תפילתו ויאפשר לו להוליד בנים [אור החיים, כלי יקר].