בגיל מופלג, הרבה מעבר לגיל שבו נולד יצחק, מביא אברהם לעולם שישה בנים נוספים מאשה אחת. הולדת הבנים בשלב כה מאוחר בחייו מעוררת תהיות באשר לטבעיות האירוע, למעמדם הרוחני של הבנים ולמטרת הבאתם לעולם.
באשר ליכולתו הפיזית של אברהם להוליד, הפרשנים מציגים מספר גישות. הגישה המרכזית רואה בכך המשך ישיר לנס הולדת יצחק. לאחר שאברהם הוליד את יצחק, כוחו התחדש והוא שב להיות כבחור, וכוח זה עמד לו עד יום מותו [ביאור יש"ר]. ברגע שהתרחש הנס הראשון וגופו השתנה, היכולת להוליד הפכה עבורו לטבע, בדומה לסלע במדבר שאחר שהוכה בנס, המשיך להוציא מים באופן טבעי [העמק דבר]. דעה נוספת מסכימה כי מדובר בנס, אך מסבירה שהתורה אינה מדגישה זאת משום שהיא נוטה לציין במפורש רק נסים שעליהם ניתנה נבואה מראש, ולא נסים המתרחשים מאליהם כדי לעזור לצדיקים [ברכת אשר על התורה]. מנגד, ישנה גישה חריגה הקובעת כי המילים וַתֵּלֶד לוֹ אינן מעידות על אבהות ביולוגית. לפי פירוש זה, קטורה רק גידלה את הבנים בביתו של אברהם, אך הם אינם בניו כלל, שכן המקרא מעיד במקומות אחרים שאברהם הוליד רק את יצחק ואת ישמעאל [ספורנו].
הולדת בנים אלו מעוררת גם שאלה רוחנית: אם אברהם הזדכך לחלוטין מכל פגם רוחני לפני הולדת יצחק, כיצד הוליד לאחר מכן את בני קטורה? התשובה לכך טמונה בייעודם. בנים אלו מייצגים כוחות של דין וגבורה, והם באו לעולם משום שבעתיד הם עתידים לשמש כעבדים לעם ישראל [חומת אנך]. מעבר לכך, פירוט שמותיהם נועד להראות שהם הפכו לאומות גדולות שנועדו ליישב את העולם ולסייע לעם הנבחר במלאכות ובאומנויות שונות. עם זאת, ייחוסם העיקרי נותר לקטורה ולא לאברהם [מלבי"ם].
לייחוס זה ישנה גם משמעות הלכתית. משפחות בני קטורה, המונות שישה עשר ענפים, חייבות במצוות מילה, בשונה ממשפחות ישמעאל הפטורות ממנה. במהלך הדורות אומות אלו התערבבו זו בזו, ומאחר שרוב המשפחות היו מצאצאי קטורה, נוצר מצב הלכתי מורכב לגבי תוקף חיובם במילה [צפנת פענח].
לבסוף, ריבוי הבנים מעלה תמיהה מול המסורת לפיה ה' פדה את אברהם מצער גידול בנים, שהרי הבאת ילדים רבים לעולם נחשבת לשמחה. יישוב הדבר הוא שההצלה של אברהם לא הייתה מעצם גידול הבנים, אלא מהצער הספציפי והקשה שחווה יעקב נכדו עם ילדיו, כדוגמת מעשה דינה ומכירת יוסף [הטור הארוך].