רשימת צאצאיו של יקשן, ובפרט בניו של דדן, מציגה תופעה לשונית וגנאלוגית ייחודית. ייתכן ששבטים אלו חיו באזור ערב הדרומית, והעובדה שהשמות שְׁבָא ודְּדָן מופיעים גם ברשימת צאצאי כוש, מרמזת על כך שאומות אלו היו מעורבות משני יוחסין שונים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
בניגוד למקובל ברשימות יוחסין, הכתוב אינו משתמש בפועל "ילד", אלא במילה הָיוּ, ושמות הצאצאים – אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים – מופיעים בלשון רבים. שינויים אלו הולידו שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו אינם שמות של אנשים בודדים, אלא שמות עצם של האומות והשבטים שיצאו מדדן. סיומת הרבים מעידה על כך שכל אחד מבניו הפך לראש אומה שלמה שנקראה על שמו. אומות אלו אינן מוזכרות בספר דברי הימים, ככל הנראה משום שלא היו אומות חשובות, או שהתקיימו דורות מועטים בלבד ונעלמו [העמק דבר, שד"ל, ביאור יש"ר, אבי עזר].
לעומת זאת, השימוש במילה הָיוּ הוביל פרשנים אחרים, ובראשם תרגום אונקלוס, להבין שמילים אלו אינן שמות פרטיים כלל, אלא תארים המבטאים את אופי האומה, אורח חייה או משלח ידה [רמב"ן, רד"ק, רש"ר הירש]. לפי גישה זו:
המילה אַשּׁוּרִם נגזרת מהמילה "אשור" שמשמעותה צעד או הליכה. אלו היו אנשי דרכים, סוחרים, מורי דרך ושיירות הנעות מעיר לעיר [רמב"ן, אבן עזרא, משכיל לדוד], או לחלופין, אנשים החונים במחנות מסודרים [רש"י, חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
המילה וּלְטוּשִׁים מתפרשת בשני כיוונים. יש הסבורים כי האותיות למ"ד ונו"ן מתחלפות, ולכן המשמעות היא "נטושים" – נוודים המפוזרים ונוטים את אוהליהם על פני האדמה [רמב"ן, רש"י, חזקוני]. אחרים גוזרים זאת מלשון ליטוש וחידוד, ורואים בהם צופים חדי עין המביטים מרחוק [אבן עזרא], לוחמים זריזים ועצמאיים החמושים בכלי נשק [רש"ר הירש], או חרשי נחושת היושבים יחד ומחדדים זה את זה [משכיל לדוד].
המילה וּלְאֻמִּים מתארת בפשטות ריבוי של עם, יחידות לאומיות עצמאיות, או יושבי איים [רמב"ן, משכיל לדוד, ביאור שטיינזלץ].
יש המשלבים בין הגישות ומסבירים כי אף על פי שוודאי מדובר בשמות של אומות, שמות אלו ניתנו להן על שם פעולתן, אופיין ואורח חייהן הייחודי [העמק דבר].