רגע הלידה מגיע ומביא עמו התרה למתח שליווה את חודשי ההיריון הקשים, תוך אימות הנבואה האלוהית שניתנה לרבקה. הכתוב מתאר את שלב הסיום של ההיריון ואת הגילוי המפתיע שהתלווה אליו, תוך שימוש במילים המרמזות על טיבם המנוגד של הילדים.
המילים וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ מציינות כי רבקה הגיעה לסוף תקופת העיבור והשלימה תשעה חודשי היריון מלאים [רד"ק, שד"ל, בכור שור]. עובדה זו חריגה וראויה לציון, שכן לרוב, תאומים נולדים לפני הזמן [קונטרס חיבה יתירה]. רוב הפרשנים מעמידים פסוק זה בהשוואה ללידת התאומים של תמר (פרץ וזרח), שעליה נאמר "ויהי בעת לדתה", משום ששם ההיריון לא הושלם והלידה התרחשה בחודש השביעי [רש"י, אלשיך]. מעבר לתיאור הזמן הפיזי, ישנה משמעות רוחנית להשלמת ימי ההיריון. גישה אחת מסבירה כי ה' עיכב את הלידה למלוא תשעת החודשים כדי לאחר ככל האפשר את יציאתו של עשו הרשע לאוויר העולם, שכן יצר הרע נכנס באדם רק בשעת הלידה [צאינה וראינה, פרדס יוסף]. גישה אחרת מפרשת כי הזמן המלא נדרש כדי שכל אחד מהעוברים ישלים את התפתחותו הרוחנית עד תום – יעקב בשאיבת הקדושה, ועשו בקליטת הטומאה [אלשיך].
המילה וְהִנֵּה מבטאת תמיד גילוי של דבר חדש או הפתעה שלא עלתה על הדעת קודם לכן [רשב"ם, פרדס יוסף]. הפרשנים נחלקו בשאלה מה בדיוק הייתה ההפתעה, שהרי רבקה כבר התבשרה בנבואה ש"שני גויים בבטנה". יש המסבירים כי ההפתעה הייתה עצם אימות הנבואה, כשהתברר סופית שאכן ישנם שני עוברים [שד"ל, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי ההפתעה הייתה חיצונית: לאור ההבטחה על שני לאומים מנוגדים, הציפייה הייתה שייוולדו ילדים שונים לחלוטין. הפלא היה שחיצונית הם נראו דומים זה לזה כתאומים זהים, והשוני העמוק ביניהם היה פנימי ונסתר [רש"ר הירש]. גישה הפוכה גורסת כי ההפתעה הייתה שדווקא בעודם בבטן, טרם צאתם לאוויר העולם או מיד עם תחילת הלידה, כבר ניכר היה לעין כי הם חלוקים ומנוגדים לחלוטין באופיים [העמק דבר, ספורנו].
ההתמקדות המרכזית של הפרשנים בפסוק היא במילה תוֹמִם (תאומים). המילה נכתבת בתורה בכתיב חסר, ללא האותיות אל"ף ויו"ד [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. חיסרון זה באותיות אינו מקרי, והוא נועד להבליט את הפער העצום בין שני האחים. בניגוד לתאומים של תמר שנכתבו בכתיב מלא ("תאומים") משום ששניהם היו צדיקים, אצל רבקה המילה חסרה משום שרק אחד מהם צדיק והשני רשע [רש"י, רבנו בחיי, חומת אנך]. מעבר לפער המוסרי, החיסרון באותיות מדגיש גם את חוסר הדמיון המוחלט ביניהם. בעוד שתאומים רגילים דומים זה לזה, יעקב ועשו היו הפכים גמורים בכל היבט: האחד שעיר והשני חלק, האחד אדמוני והשני יפה, האחד נולד מהול והשני ערל [חזקוני, פענח רזא].
נוסף על כך, יש הדורשים את המילה תוֹמִם מלשון "תמימות" והשלמה, ללמד שכל אחד מהם היה קיצוני ומושלם בדרכו שלו – זה בשיא צדקתו וזה בשיא רשעתו [מחוקקי יהודה]. לבסוף, יש המוצאים בכתיב החסר רמז לכך שסמוך ללידה פסקה ההתרוצצות ביניהם והם הפכו ל"תומים" ושלמים זה עם זה, אך זהו מצב זמני בלבד שירמוז על השלום העתידי באחרית הימים, המכונה בנביאים בשם "לידה", אז ייכנע עשו תחת יעקב לעולמים [מלבי"ם].