יצא לכם פעם לחשוב איך אנחנו מספרים בני כמה אנחנו? בדרך כלל אנחנו פשוט אומרים את מספר השנים שלנו, ולא סופרים כל יום ויום. אבל כשמסכמים את החיים של אברהם אבינו, כתוב יְמֵי שְׁנֵי, כלומר מזכירים גם את הימים וגם את השנים. למה? כי אצל אברהם, כל יום ויום היה חשוב ומלא במצוות ובמעשים טובים. ה' שומר על הצדיקים ודואג שאפילו יום אחד מהחיים שלהם לא ילך לאיבוד.
אחר כך מופיעות המילים אֲשֶׁר חָי. לכאורה, זה ברור שאלה השנים שהוא חי בהן, אז למה צריך לכתוב את זה? ההסבר הוא שאברהם היה אמור לחיות מאה ושמונים שנה, אבל ה' החליט לקצר את חייו בחמש שנים. הסיבה לכך היא שעשו, הנכד של אברהם, התחיל לבחור בדרך לא טובה. ה' אהב את אברהם ורצה שהוא יעזוב את העולם בשלווה, בלי להצטער ולראות את הנכד שלו מתנהג כך. לכן מדגישים שאלו השנים שהוא חי בפועל מתוך מה שהוקצב לו מראש.
בסוף, הגיל של אברהם מחולק לשלושה חלקים: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. למה לא לכתוב פשוט מאה שבעים וחמש? החלוקה הזו באה ללמד אותנו משהו מדהים על השלמות שלו. בדיוק כמו שילד קטן בן חמש הוא טהור ונקי מחטאים, כך אברהם היה נקי וטוב כשהיה בן שבעים, וגם כשהיה בן מאה. לאורך כל התקופות של חייו, הוא נשאר צדיק וטוב באותה המידה.