עם בואו של יצחק לגרר, הוא ניצב בפני סכנה המזכירה את ניסיונותיו של אביו. נוכח יופייה של זוגתו וזרותו במקום החדש, הוא נאלץ לנקוט בתחבולה כדי להגן על חייו, אך נסיבות האירוע ואופן פעולתו שונים מאלו של אברהם.
המילים לְאִשְׁתּוֹ עוררו דיון בקרב המפרשים. הגישה המרכזית [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר ועוד] מסבירה כי הכוונה היא שהאנשים שאלו "על אודות" אשתו, בדומה לשימוש במילה "לי" בביטוי "אמרי לי אחי הוא". מנגד, יש הסבורים שהשכנים פנו ושאלו את רבקה עצמה. לפי גישה זו, המקומיים קיוו שרבקה תחשוף את האמת מתוך פחד שיקחו אותה, בעוד שיצחק ישקר מפחד שיהרגוהו. כדי למנוע ממנה לענות ולהסגיר את סודם, יצחק מיהר והקדים להשיב במקומה [אלשיך, מלבי"ם, פרדס יוסף].
בתשובתו אֲחֹתִי הִוא, יצחק נשען על העובדה שרבקה היא אכן בת משפחתו הקרובה, ולכן האמירה התקבלה על הדעת, ואולי אף נתמכה בדמיון פיזי ביניהם [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. בשונה מאברהם שהדריך את שרה מראש כיצד להציג את עצמה, יצחק לא תיאם זאת עם רבקה. הסיבה לכך היא שרבקה הייתה מסורה ונכנעת לרצונו של יצחק, והוא סמך עליה לחלוטין שלא תסתור את דבריו [העמק דבר]. באשר לשאלה כיצד הסתיר יצחק את עובדת היותם הורים לתאומים, הפרשנים מציינים כי אנשי המקום פשוט לא שאלו על כך, ואילו היו שואלים, יצחק היה טוען שהם בניו מאישה אחרת [רמב"ן, הטור הארוך].
המילים כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי (שמשמעותן שחשש בלבו ואמר: פן יהרגוני) חושפות את מניעיו [אבן עזרא]. יצחק חשש ספציפית מההמון, "אנשי המקום", ולא מאבימלך המלך, שעמו הייתה לאביו ברית שלום [אלשיך]. בניגוד לאברהם, שהטיל אימה על סביבתו לאחר שניצח את המלכים ולכן לא חשש להזדהות כאשת איש, יצחק לא נהנה ממעמד מרתיע כזה ולכן פחד לחייו [חזקוני]. המעבר הניכר בפסוק לדיבור בגוף ראשון ("יהרגוני") מלמד שיצחק אימץ את קו המחשבה והלשון המדויקת של אביו כקל וחומר [חומת אנך].
התורה מציינת שרבקה הייתה טוֹבַת מַרְאֶה, אך נעדרת כאן המילה "מאד" שהופיעה בתיאור יופייה בנעוריה, משום שכעת כבר הייתה לאחר לידת בניה [חזקוני]. למרות יופייה, רבקה לא נלקחה מיד לבית המלך כפי שקרה לשרה. הסיבה לכך היא שאנשי המקום כבר היו למודי ניסיון מן המכות שספגו בימי אברהם, ונזהרו מאוד שלא לפגוע באשת איש או לקחת אישה מבני משפחה זו [חזקוני, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].