קרה לכם פעם שניסיתם לבנות משהו, אולי ארמון בחול או מגדל קוביות, ומישהו כל הזמן הפריע לכם או רב איתכם על המקום? מה עשיתם במצב כזה? יצחק אבינו מצא את עצמו בסיטואציה דומה. הוא היה צריך למצוא מים עבור הכבשים והעדרים הרבים שלו, אבל הפלשתים כל הזמן רבו איתו על הבארות שחפר. במקום להמשיך להתווכח, יצחק בוחר לעשות מעשה חכם. המילה וַיַּעְתֵּק מספרת לנו שהוא העתיק את המחנה שלו, כלומר ארז את חפציו ועבר למקום אחר ורחוק שבו האנשים היו פחות רעים, כדי שהפלשתים לא יוכלו לטעון שהמים שייכים להם.
כשהגיע הזמן לחפור באר חדשה, כתוב וַיַּחְפֹּר. יצחק לא הסתפק בזה ששלח את העבדים שלו לעשות את העבודה, אלא הגיע בעצמו אל השטח כדי להשגיח מקרוב ולוודא שלא ייווצרו שוב מריבות. בזכות המאמץ האישי שלו והבחירה להתרחק מהמריבה, הוא באמת הצליח, והפעם וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ. אף אחד לא התווכח איתו על הבאר החדשה. יצחק היה כל כך שמח ורגוע שהוא קרא לבאר רְחֹבוֹת, והסביר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ. הוא הודה לה׳ שנתן להם סוף סוף מרחב, שקט והסכמה. יצחק הוסיף גם את המילה וּפָרִינוּ, כדי לומר שמעכשיו, בלי מריבות ובזכות הברכה של ה׳, הם יצליחו ויגדלו בעתיד ממש כמו עץ שנותן הרבה פירות.
הסיפור הזה על חפירת הבארות הוא לא רק סיפור היסטורי על מים, אלא מסתתר בו רמז מרגש מאוד לעתיד של עם ישראל. שתי הבארות הראשונות שיצחק חפר, שעליהן היו מריבות קשות, מזכירות לנו את שני בתי המקדש הראשונים שנחרבו בגלל כעס ושנאת חינם. אבל הבאר השלישית, רְחֹבוֹת, מסמלת את בית המקדש השלישי. ממש כמו שיצחק מצא בסוף שלום, שלווה ומים חיים בזכות המעשים שלו, כך גם בית המקדש השלישי עתיד להיבנות מתוך שלום, ללא מריבות, ולהישאר איתנו לתמיד.