תארו לעצמכם שמצאתם אוצר ישן וחשוב שהיה שייך לאבא שלכם, אבל מישהו כיסה אותו לגמרי בחול. מה הייתם עושים? זה בדיוק מה שקרה ליצחק. אברהם, אבא שלו, חפר בעבר בארות מים. אבל אחרי שאברהם נפטר, המים הפסיקו לזרום. הפלשתים פחדו שהבורות הריקים יהפכו למקום מחבוא לחיילי אויב, ולכן הם מילאו אותם בעפר, וכך וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים.
יצחק לא ויתר על מה שאבא שלו בנה והחליט לחפור את הבארות מחדש. התורה מספרת על יצחק שוַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. למה הוא נתן להן בדיוק את אותם השמות שאברהם נתן? קודם כל, כדי להוכיח לכולם שהבארות האלה שייכות לו. ברגע שהוא קורא להן בשם הישן, אף אחד מהאנשים שגרים שם לא יכול לגנוב אותן ולהגיד שהוא חפר אותן בעצמו. כולם מבינים שיצחק קיבל אותן בירושה.
אבל יש כאן משהו אפילו יותר חשוב. אברהם לא סתם המציא שמות לבארות. באותם ימים, באר מים הייתה מקום שכולם היו באים אליו לשתות, ואברהם נתן לבארות שמות שמזכירים את ה'. כך הוא לימד את כולם להאמין בה' אחד ולא באלילים. כשאברהם נפטר, הפלשתים מיהרו לסתום את הבארות כי הם רצו למחוק את האמונה הזאת. כשיצחק חופר את הבארות וקורא להן שוב באותם שמות, הוא בעצם מחזיר לעולם את האמונה בה'. יצחק מלמד אותנו שכדי למצוא מים חיים, או את הדברים הטובים שמסתתרים עמוק בתוך הלב שלנו, אנחנו צריכים לפעמים לחפור פנימה, לא לוותר, ולהוציא החוצה את העפר שמפריע לנו.