האם ניסיתם פעם להצליח במשימה כשנראה שכל הסיכויים נגדכם? יצחק אבינו מצא את עצמו במצב כזה בדיוק. מסביב היה רעב כבד ואדמה יבשה, אבל יצחק ידע שכדי שהברכה של ה' תגיע, הוא חייב לעשות את המאמץ שלו ולא לשבת בחיבוק ידיים. לכן הוא קם, יצא אל השדה וזרע תבואה.
התורה מספרת לנו שיצחק זרע בָּאָרֶץ הַהִוא וגם בַּשָּׁנָה הַהִוא כדי להדגיש עד כמה הנס היה עצום. זו הייתה אדמה קשה ולא כל כך טובה לחקלאות, וזו הייתה שנת בצורת שבה לא ירד גשם. דווקא מתוך התנאים הכי גרועים שיש, צמחה ההצלחה הגדולה ביותר. כשהגיע הזמן לאסוף את היבול, השדה הוציא מֵאָה שְׁעָרִים. כלומר, כמות התבואה שצמחה הייתה גדולה פי מאה ממה שהמומחים לחקלאות העריכו ושיערו שיוכל לצמוח שם.
אולי תשאלו את עצמכם, למה יצחק בכלל מדד וספר את התבואה? הרי חכמים מלמדים אותנו שהברכה לא נמצאת בדברים שסופרים ומודדים אותם. התשובה היא שיצחק לא ספר את התבואה כדי לבדוק כמה הוא עשיר, אלא רק כדי לדעת בדיוק כמה מעשר (חלק מיוחד מהתבואה) עליו לתרום לעניים ולצדקה.
בזכות המעשה הטוב הזה, התורה מסיימת במילים וַיְבָרְכֵהוּ ה'. למרות שהתבואה נספרה, ה' המשיך לשלוח בה ברכה מיוחדת, שמר עליה, ודאג שיצחק יזכה לשפע גדול ויצליח למכור אותה ולהרוויח גם כשהיה קשה לכולם.