תארו לעצמכם שמישהו ממציא שקר כדי להגן על עצמו, ואפילו מאשים את מי שהוא מדבר אליו. זה בדיוק מה שעושה אשת פוטיפר. היא נעמדת מול בעלה, מספרת לו עלילה שקרית על יוסף, ובוחרת את המילים שלה בזהירות רבה כדי לגרום לפוטיפר לכעוס.
היא אומרת לו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כלומר היא חוזרת בדיוק על אותו סיפור לא אמיתי שהיא כבר סיפרה למשרתים. היא טוענת שיוסף בָּא אֵלַי במטרה לְצַחֶק בִּי. היא בכוונה לא אומרת שהוא צחק איתה, אלא שהוא צחק עליה, כדי להראות שהוא פגע בה וזלזל בה מאוד.
באמצע המשפט היא מוסיפה וקוראת ליוסף הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ. למה היא מזכירה שפוטיפר הביא אותו? כי היא בעצם מאשימה את בעלה. היא רומזת לו שזו אשמתו, כי הוא זה שהביא את העבד הביתה וקידם אותו. היא גם משתמשת במילה לֵאמֹר כדי להבהיר שכל אנשי הבית כבר שמעו על הסיפור. היא עושה את זה כדי להכריח את פוטיפר להגיב מיד ולהעניש את יוסף, כי אחרת זה ייראה רע מול כולם.
אבל האם פוטיפר באמת האמין לה? מתברר שלא. בדרך כלל, עבד שמתנהג כך נענש בעונש חמור מאוד. אבל פוטיפר מחליט רק לשים את יוסף בכלא. הוא הכיר את יוסף, ידע שהוא אדם טוב וראה שה' איתו. פוטיפר העניש את יוסף בעונש קל יחסית רק כדי להרגיע את המהומה ולשמור על כבוד אשתו, אבל בתוך תוכו הוא ידע שיוסף לא עשה שום דבר רע.