חשבתם פעם איך זה מרגיש כשמישהו מספר שקר אחד, ואז הוא פשוט חייב להמשיך להמציא עוד ועוד שקרים רק כדי שלא יגלו את האמת? זה בדיוק מה שקרה לאשת פוטיפר. אחרי שהיא כבר קראה לכל המשרתים בבית ועשתה רעש גדול, היא לא יכלה לחזור בה. היא הייתה חייבת להמשיך עם הסיפור השקרי שלה ולהתלונן על יוסף בפני בעלה. האמת היא, שאם היא לא הייתה מערבת את המשרתים קודם לכן, היא בטח הייתה מעדיפה לשתוק ולהשכיח את הכל, במיוחד כשהיא הבינה שיוסף שמר על שתיקה ולא סיפר לאף אחד שום דבר.
כשהיא מספרת לבעלה את מה שקרה כביכול, היא בוחרת את המילים שלה בזהירות. היא אומרת כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגם וָאֶקְרָא. היא לא אומרת שהיא צעקה מתוך פחד, אלא מסבירה שהיא רק הרימה את הקול כדי לגעור ביוסף ולכעוס עליו, ומיד קראה לשאר אנשי הבית כדי שגם הם יבואו לגעור בו.
אבל איך היא תסביר את העובדה שהבגד של יוסף נשאר אצלה ביד? היא אומרת וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וטוענת שיוסף כבר הוריד את הבגד שלו כדי לעשות מעשה רע, אבל ברגע שהיא הרימה את קולה הוא נבהל מאוד, עזב את הבגד וברח. כשהיא מתארת איך הוא ברח ואומרת וַיָּנָס הַחוּצָה, היא לא מתכוונת שהוא ברח ממש אל הרחוב, אלא שהוא פשוט מיהר לצאת מתוך החדר החוצה רק כדי שהיא תפסיק לצעוק עליו.