עלייתו המטאורית של עבד זר למעמד של מנהל משק בית בכיר במצרים העתיקה מגיעה כאן לשיאה, תוך שרטוט קו הגבול הדק שבין אמון מוחלט לבין הסכנה האורבת בשיכרון הכוח. אדונו של יוסף מפקיד בידיו סמכויות בלתי מוגבלות, מצב שמוביל באופן ישיר למשבר הגדול הבא בחייו של הנער העברי.
המילים וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף מצביעות על העברת ניהול הבית לידי יוסף באופן מוחלט. בתחילה היה פוטיפר מפקח עליו ודורש דין וחשבון על ההכנסות וההוצאות, אך משראה כי הברכה האלוהית שורה בכל מעשה ידיו של יוסף, והוא זוכה להצלחה מסחרית יוצאת דופן ללא צורך בהמתנה לרווחים, הפסיק לבדוק אחריו [שד"ל, אברבנאל, צאינה וראינה]. ההסתמכות עליו הייתה כה מוחלטת, עד כי וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה – פוטיפר לא נדרש עוד לעסוק בשום פרט מענייני הבית, ולא ידע דבר מכל הנעשה בו [ספורנו, רשב"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ההחרגה היחידה מסמכותו של יוסף מופיעה במילים כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. סביב משמעותה של החרגה זו התפתחו מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הפשטנית גורסת כי מדובר במזון של פוטיפר כפשוטו. המצרים נהגו בגסות רוח כלפי העברים וראו באכילה עמם תועבה, ואף מגעם של העברים נחשב עבורם לטמא. לכן, יוסף ניהל את כל ענייני הבית, אך לא הורשה לגעת במאכלו של אדונו [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, רא"ש, בכור שור].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת מפרשת את המילה הַלֶּחֶם כביטוי של לשון נקייה וכינוי לאשתו של פוטיפר. כלומר, פוטיפר מסר ליוסף את השליטה בכל, פרט לאשתו [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה]. חיזוק לגישה זו מוצאים הפרשנים בדבריו של יוסף עצמו בהמשך, כאשר הוא אומר לאשת פוטיפר כי אדונו לא חסך ממנו דבר "כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ" [שפתי חכמים, דעת זקנים, ברטנורא]. יש המרחיבים ומסבירים כי האישה נמשלה ללחם משום שכפי שהלחם משביע את האדם יותר מכל מזון אחר, כך קשר נישואין המותר על פי דין משביע את יצרו של האדם [כלי יקר].
קריאה שונה לחלוטין מציעה כי המילים מתייחסות למאכלו של יוסף עצמו. למרות שיוסף שלט בכל אוצרות הבית ויכול היה להתענג על מטעמי אדונו ולאסוף לעצמו הון, הוא בחר מרצונו לאכול רק פת לחם פשוטה ומלח, כדי שלא להתגאל במאכלי המצרים ולשמור על טהרתו, בדומה למה שעשה דניאל בבבל [כלי יקר, רמב"ן, חתם סופר]. גישה נוספת רואה בלחם רמז רוחני לתורה החדשה שיוסף היה עוסק בה [חומת אנך].
החלק החותם, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, מתאר את יופיו החיצוני של יוסף – צורת פניו הנאה וזיו קלסתר פניו המאיר, יופי שירש מאמו רחל [אבן עזרא, קונטרס חיבה יתירה]. הפרשנים מסכימים כי ציון עובדה זו מהווה הקדמה הכרחית להמשך העלילה, שכן יופיו הוא המניע שהוביל את אשת פוטיפר לשאת אליו את עיניה [רמב"ן, רד"ק, אברבנאל, שד"ל].
עם זאת, מתקיימת מחלוקת באשר למשמעות העיתוי שבו מופיע תיאור זה. חלק מהפרשנים מדגישים כי המילה "וַיְהִי" מצביעה על שינוי שחל באותו הזמן. לאחר שיוסף שוחרר מעול העבודה הפיזית הקשה ונעשה מנהל הבית, פניו שבו להאיר והוא חזר לטפח את הופעתו [בכור שור, ספורנו, העמק דבר].
אולם, גישה ביקורתית מפרשת התנהגות זו לשלילה: כאשר יוסף ראה עצמו בעמדת כוח ושלטון, הוא החל לאכול, לשתות ולסלסל בשערו. על גילוי זה של גאווה ושכחת סבלו של אביו המתאבל, החליט ה' להענישו וגירה בו את "הדוב" – הלא היא אשת פוטיפר שלא נתנה לו מנוחה [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה].
מנגד, יש שראו ביופיו של יוסף ביטוי חיצוני לשלמות פנימית ורוחנית. יופיו לא נפגם למרות תזונתו הסגפנית, והוא העיד על מידותיו הטובות ועל יכולתו לשמור על טהרתו כנזיר, המאזן את כוחותיו הפנימיים גם בתוך ארמון מצרי [כלי יקר, צפנת פענח, חומת אנך].