אישיותו הייחודית של יוסף וקדושתו מאירות גם במקום האפל ביותר. קסמו האישי וההשגחה האלוהית הגלויה שליוותה אותו, הובילו את שוביו לתת בו אמון מוחלט ולהעניק לו עצמאות מלאה בניהול בית האסורים.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ מתארות העדר מוחלט של פיקוח. שר בית הסוהר סמך על יוסף בעיניים עצומות, עזב את שמירת האסירים בידיו, ולא דרש ממנו דין וחשבון על מעשיו [שד"ל, רלב"ג, מלבי"ם]. הכפילות הלשונית בצירוף אֶת כָּל מְאוּמָה נועדה להדגיש ולחזק את חוסר ההשגחה המוחלט של השר על יוסף [רד"ק, ביאור יש"ר].
עם זאת, קבוצת פרשנים אחרת מציעה כי המילה מְאוּמָה אינה אומרת רק "דבר מה", אלא נגזרת מהמילה "מום" (פגם, חטא או קלקול). לפי פירוש זה, שר בית הסוהר מעולם לא ראה שום פגם, מעשה בלתי הגון או תקלה תחת ידיו של יוסף [הכתב והקבלה, נתינה לגר, בכור שור]. ייתכן שבתחילה השר פקח עין על יוסף, מתוך הנחה שאדונו הקודם לא כלא עבד כה מכובד לחינם, אך לאחר בחינה מעמיקה לא מצא בו שום דופי [העמק דבר].
הסיבה לאמון העיוור הזה טמונה בהמשך הפסוק: בַּאֲשֶׁר ה׳ אִתּוֹ. הפרשנים מסכימים כי המילה בַּאֲשֶׁר משמעותה כאן "בשביל ש" או "בגלל ש", ולא תיאור של מקום [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. יוסף ניחן בקסם אישי שפעל על כל סביבתו, ואישיותו שידרה חיבור לקדושה עליונה שהבהירה לכולם כי ה׳ עמו [ביאור שטיינזלץ].
הצלחה על־טבעית זו עוררה בתחילה את חשדו של השר. כאשר ראה כיצד כולם סרים למרותו של יוסף, הוא חשד שמא יוסף משתמש בכישוף. אך כאשר נוכח שאין מְאוּמָה בְּיָדוֹ – כלומר, יוסף אינו אוחז בידיו קסמים או עזרי כישוף – הבין בבירור כי הצלחתו נובעת מהשגחת ה׳ בלבד [שפתי כהן]. יתרה מכך, אף על פי שברכה אלוהית זקוקה בדרך כלל לדבר מה גשמי לחול עליו, כאן השר ראה שאין ליוסף מאומה בידו, ובכל זאת ה׳ הצליח את דרכו באופן פלאי [פרדס יוסף].
הפסוק נחתם במילים וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה׳ מַצְלִיחַ. בניגוד לתיאור הצלחתו של יוסף בבית פוטיפר, שם נאמר "וה' מצליח בידו", כאן הושמטה המילה "בידו". שינוי זה משקף את המציאות החדשה: בהיותו בבית האסורים, לא היו ליוסף נכסים או עסקים משלו "בידו", אלא הוא רק עסק בניהול ענייני הכלא עבור אחרים [קיצור בעל הטורים].