רגעים ספורים לאחר שיוסף מגיע לפסגת ההצלחה והביטחון בבית אדונו המצרי, מתרחש תפנית חדה בחייו. מתוך השלווה צומח ניסיון קשה ומסוכן, אשר נועד להעמידו במבחן רוחני ומוסרי עליון, ומהווה חוליה נוספת בשרשרת ההשגחה האלוהית שתוביל בסופו של דבר לעלייתו לגדולה ולהצלת משפחתו.
הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת עיתוי המעשה, מתוך המילים וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הגישה הראשונה, המשותפת לרוב הפרשנים, מסבירה כי האירוע התרחש רק לאחר שיוסף התבסס בתפקידו והפך למנהל הבית. כל עוד היה עבד פשוט ובזוי, אשת פוטיפר כלל לא שמה לב אליו. רק כאשר עלה לגדולה, התלבש כראוי, סמכותו הוכרה, והברכה האלוהית שרתה על כל מעשיו, הוא הפך לראוי ומושך בעיניה [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם, בכור שור, הכתב והקבלה].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה "אחר" במשמעות של סמיכות זמנים וקשר של סיבה ותוצאה [רש"י, מזרחי]. לפי קו מחשבה זה, ברגע שיוסף חש ביטחון, החל לאכול ולשתות בנחת ואף לסלסל את שערו מתוך השלמה עם מצבו החדש, הוסרה ממנו ההגנה האלוהית ששמרה עליו מעין הרע. ההשגחה העליונה זימנה לו את הניסיון הזה כדי לעורר אותו, שכן בעוד אביו מתאבל עליו מרה, הוא התמסר לנוחות חייו במצרים [רבנו בחיי, משכיל לדוד, שפתי כהן]. מעבר לכך, כל המהלך נועד להוכיח את צדקתו של יוסף ביכולתו לכבוש את יצרו, ולהראות כיצד קשיים ומכשולים אינם אלא שלוחים של האל שנועדו לרומם את האדם [רד"ק, חומש קה"ת].
ביחס למילים וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, מסבירים הפרשנים כי לא מדובר רק בהבטה אקראית על יופיו [ספורנו]. נשיאת העיניים מתפרשת כמבט של חיבה, תחנונים ובקשת אהבה [שד"ל, אברבנאל]. יש שמזהים כאן תהליך הדרגתי: בתחילה היא ניסתה לפתות אותו ברמיזות וקריצות עיניים, ואף התקרבה אליו פיזית כדי לעורר את יצרו [העמק דבר, אדרת אליהו].
משראתה שרמיזותיה אינן מועילות, עברה לדרישה מפורשת ובוטה: וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. הפרשנים עומדים על החריגות שבפנייה כה ישירה וללא כל הקדמה או דברי חיבה, דבר הנחשב לגנאי ולעזות פנים עצומה [צרור המור]. הסיבה לישירות הזו נובעת מפערי המעמדות: בהיותה גבירתו, היא לא יכלה לחזר אחריו כדרך האוהבים, והניחה שיוסף, בהיותו עבד, לא יעז לסרב לה אלא יראה בהצעתה כבוד גדול ורווח אישי [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזו, היא נימקה את דרישתה בכך שכשם שהוא מושל בכל ענייני הבית, ראוי שיימשול גם בה [אברבנאל].
הכתוב מדגיש את התואר "אשת אדוניו" כדי לחדד את עצמת הניסיון. באופן טבעי, עבד אמור לירוא מפני אשת אדונו ולציית לה, אך יוסף הוכיח שיראת האל שבו גוברת על יראתו מבני אדם [צאינה וראינה]. ברובד עמוק יותר, ההתמודדות של יוסף לא הייתה רק מול אישה מצרית, אלא מול כוחות הפיתוי העוצמתיים ביותר שניסו להכשילו בחטא שורשי, בדומה לחטאו של אדם הראשון. עמידתו האיתנה של יוסף, אשר שאב כוח מדמות דיוקנו של אביו שנראתה לו והזכירה לו את ייעודו הרוחני, היוותה תיקון היסטורי ומנעה קלקול רוחני עצום [פני דוד, צאינה וראינה].