נקודת השיא בהתמודדותו של יוסף מגיעה ברגע של בדידות מוחלטת, שבו הוא ניצב מול פיתוי עצום ומכריע. המילים הפותחות וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה זוכות לשתי גישות מרכזיות. מחד, יש המפרשים כי מדובר ביום רגיל ושגרתי, המשך ישיר להטרדותיה החוזרות ונשנות של אשת פוטיפר במשך שבוע, חודש או אפילו שנה שלמה [שד"ל, בכור שור, אבן עזרא, רלב"ג]. מאידך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביום מיוחד ונדיר. היה זה יום חג מצרי, ככל הנראה חג של עבודה זרה, יום חגיגות לציון עליית מי הנילוס או יום של מופעי תיאטרון. כל בני הבית יצאו לחגוג, ואילו אשת פוטיפר העמידה פני חולה ונשארה בבית במטרה להישאר ביחידות עם יוסף [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה, חזקוני, אם למקרא]. יש אף המדייקים כי המילה "הזה" אינה מילת הצבעה רגילה, אלא ביטוי של רוממות וגבהות, המרמז לגובה מי הנילוס שעלו על גדותיהם או למושבים המוגבהים בתיאטרון [הכתב והקבלה].
השאלה המרכזית העולה מהפסוק היא מדוע יוסף הכניס את עצמו למצב המסוכן הזה. המילים לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מפרנסות מחלוקת עמוקה באשר לכוונותיו. הגישה הפשטנית גורסת כי יוסף נכנס אך ורק כדי לבצע את עבודתו הרגילה כמנהל משק הבית, כגון בדיקת פנקסי החשבונות והמסמכים או סידור ענייני הממון [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, ריב"א, ברכת אשר]. ציון עובדה זו נועד לשבח את יוסף ולהדגיש כי לא היו לו כל כוונות נסתרות, מה גם שהיה זה אמצע היום, זמן שאינו מקובל למעשים מסוג זה. הוא פשוט נאלץ למלא את חובותיו מתוקף תפקידו חרף הסכנה [הכתב והקבלה, חזקוני, צאינה וראינה].
מנגד, גישה מדרשית נועזת מפרשת את הביטוי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ כלשון נקייה, וטוענת כי יוסף נכנס מתוך כוונה ברורה להיעתר לה ולעשות את צרכיו עמה [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד]. פרשנים רבים מסבירים כי פירוש זה אינו בא לגנות את יוסף, אלא להפך – הוא נועד להעצים את גבורתו. העובדה שיצרו הרע כמעט והכריע אותו, ובכל זאת ברגע האחרון הוא הצליח לכבוש את תאוותו העזה ולסגת, היא המעלה הגדולה ביותר של צדיק העומד בניסיון הקשה מכל [תורה תמימה, ריב"א, ברכת אשר, פרדס יוסף].
מה גרם ליוסף לעצור ברגע האחרון? התשובה טמונה בסוף הפסוק: וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. בעוד שעל פי הפשט הבית אכן היה ריק לחלוטין מאדם [ספורנו, מלבי"ם], או שאנשי הבית שהו מחוץ לחדר בחצר [שד"ל], הרי שהפרשנות המדרשית מדייקת בניסוח. הכתוב מציין שלא היה שם איש "מאנשי הבית", מה שמרמז כי איש אחר, שאינו מאנשי הבית, דווקא כן נכח שם. איש זה הוא דמות דיוקנו של יעקב אביו, שנגלתה לפתע לנגד עיניו של יוסף, זעזעה אותו והעניקה לו את הכוח הרוחני להימלט מהחטא [הטור הארוך, שפתי חכמים, יריעות שלמה, מחוקקי יהודה]. פירוש ייחודי נוסף למילים אלו מציע כי יוסף בדק את עצמו באותו רגע ומצא ש"אין איש", כלומר, ניטלה ממנו זכרותו באורח פלא כדי למנוע ממנו לבצע את העבירה [הדר זקנים, שפתי כהן].