עבדותו של יוסף בבית פוטיפר במצרים אינה מתאפיינת רק בעבודה קשה, אלא בהילה על-טבעית של הצלחה המלווה כל פעולה שלו. אדונו המצרי, שעקב מקרוב אחר עבדו החדש, הבחין בתופעה פלאית וחריגה שלא ניתן היה להסבירה במונחים רגילים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצלחה זו חרגה מכל חוקיות טבעית. בעוד שהצלחה טבעית דורשת בחירות נכונות והשקעה, יוסף זכה להשגחה עליונה שהפכה גם פעולות חסרות סיכוי להצלחה מסחררת [מלבי"ם]. הכתוב מדגיש כי ה׳ מצליח בְּיָדוֹ, ויש שמסבירים זאת כהצלחה מיידית העוברת מיד ליד, בדומה לסוחר המרוויח מיד עם מגעו בסחורה מבלי להמתין חודשים [תולדות יצחק]. יתרה מכך, ההשגחה הייתה כה גלויה, עד שחפצים שמצאו את עצמם בידו של יוסף השתנו והתהפכו בדיוק לרצון אדונו [אדרת אליהו].
מכיוון שפוטיפר היה מצרי החי בתרבות של אלילות וכישוף, תגובתו הראשונית להצלחה זו הייתה חשד. כאשר יוסף נתבקש להביא מים רותחים או פושרים והצליח להתאים את הטמפרטורה באופן מושלם בכל פעם, פוטיפר סבר כי עבדו משתמש בלחשים, ואף לעג לו על כך שהוא מנסה להביא כשפים למצרים, בירת הכישוף העולמית. אולם, חשד זה התחלף בהכרה עמוקה בכוח עליון, לאחר שפוטיפר חזה בהתגלות של ממש, בין אם בחלום ובין אם במראה של עמוד ענן שליווה את יוסף לאות כבוד [הטור הארוך, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. ההכרה של פוטיפר הייתה כה מובהקת, עד שהוא זיהה כי ההצלחה נובעת מהשגחה ניסית שמעל לטבע, המיוצגת בשם ה׳, ולא מהנהגה טבעית [אדרת אליהו].
הפרשנים עומדים על הכפילות לכאורה בפסוק, המציין גם כִּי ה׳ אִתּוֹ וגם שה׳ מצליח את דרכו. בעוד שיש מי שרואה בכך פשוט מסקנה של פוטיפר מתוך ההצלחה המעשית [רמב"ן, ביאור יש"ר], פרשנים רבים מסבירים כי משמעות המילים כִּי ה׳ אִתּוֹ היא ששם שמים היה שגור בפיו של יוסף ללא הרף [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, ברטנורא]. יוסף היה מתפלל ומברך על מזונו, וכאשר פוטיפר חקר אותו לפשר לחשיו מתוך חשד לכישוף, יוסף הסביר לו על בורא עולם ואמר שהוא מתפלל לה׳ שימצא חן בעיני אדונו. תפילה זו, שחשפה את רצונו הכן לרצות את אדונו, היא ששכנעה את פוטיפר כי ההצלחה אינה תולדה של קסם, אלא של דבקות באל [מזרחי, ברכת אשר, שפתי כהן].
באופן מפתיע, התמדה זו באזכור שם ה׳ מעצימה את גודל הנס, שכן על פי המסורת עיסוק תדיר בהזכרת השם עלול להביא לעניות, אך אצל יוסף התרחש ההפך הגמור והוא זכה לשפע כלכלי חסר תקדים [פרדס יוסף]. שילוב נדיר זה של נאמנות מוחלטת לאלוהיו, הצלחה פלאית ונשיאת חן, הוא שגרם לפוטיפר למסור את כל רכושו בידי עבדו.