רגע מנוסתו של יוסף מהווה נקודת תפנית, שבה תשוקתה של אשת פוטיפר מתחלפת בחרדה ובעלבון. הפרשנים מסכימים כי המילים וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ מבטאות את ההבנה הפתאומית שלה כי הסוד שביניהם עומד להיחשף. עד לאותו רגע, היא לא חשדה שיוסף יגלה את הדבר לאיש [ביאור יש"ר, אברבנאל]. ואולם, כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, מנוסתו החוצה כשהוא מבוהל ונטול בגד, שינתה את התמונה לחלוטין.
היא הבינה שכל מי שיראה אותו מתרוצץ ערום, ובראשם בעלה, יעורר שאלות וידרוש לדעת מה אירע [מלבי"ם, ביאור יש"ר, אברבנאל]. היא חששה שכדי להתנצל ולהגן על עצמו, יוסף ייאלץ לספר את האמת כולה וכך יתגלה קלונה ברבים [ביאור יש"ר, אברבנאל], או שמתוך המהומה והבהלה שבה היה שרוי, הוא ירחיק לנוס ויפרסם את המעשה בעצמו [העמק דבר].
לצד הפחד המעשי מהסתבכות, רגע זה הציף בה גם תחושת עלבון צורב. היא קלטה שאינה יכולה עוד לפרש את סירובו כהתגרות או כהמתנה לשעת כושר, וחשה מושפלת מכך שתשוקתה לא מומשה ומכך שעבד נחות העז לדחות אותה [ביאור שטיינזלץ].
מתוך שילוב זה של פחד מבושה ועלבון עמוק, היא הבינה שלא תוכל עוד להסתיר את המאורע כפי שהייתה רוצה [העמק דבר]. לכן, היא החליטה לפעול בערמה, להקדים תרופה למכה ולטפול עליו עלילת שווא בפני אנשי ביתה, בטרם יספיק יוסף לספר את גרסתו [מלבי"ם, ביאור יש"ר, אברבנאל].