ברגע של דחייה ותסכול, הופכת אשת פוטיפר את קלונה לנשק. היא טווה עלילה מחושבת שנועדה להגן על שמה הטוב, לנקום ביוסף, ולהקדים תרופה למכה למקרה שיבחר להסגיר את מעשיה. כדי לבסס את שקרה, היא מנצלת את הבדלי המעמדות, את השנאה לזרים ואת תחושת הקיפוח של משרתי הבית.
מכיוון שהבית היה ריק מאדם, היא נאלצה לצעוק כדי להזעיק את האנשים מבחוץ [רד"ק, ביאור יש"ר]. היא פונה אל עובדי הבית, ויש הסבורים שקראה לבני משפחתה המיוחסים [קונטרס חיבה יתירה], מתוך הבנה שבעלה רוחש אמון רב ליוסף. כדי שבעלה יאמין לה, היא הייתה זקוקה לאנשי הבית כעדים שותפים שיתמלאו קנאה ויעידו נגדו [אור החיים].
בדבריה, היא פותחת בהאשמה מרומזת כלפי בעלה: הֵבִיא לָנוּ. היא אינה מזכירה את שמו של פוטיפר במפורש, והפרשנים מסבירים כי הדבר נובע מתוך דרך ארץ ומוסר נשים, או פשוט משום שהיה ברור לכל מי הביא את יוסף [רמב"ן, רש"י, שד"ל, ועוד]. היא מתלוננת על בעלה שעשה להם עוול בכך שהכניס לביתם אדם זר ושם אותו לשליט עליהם, ולכן אין פלא שהוא מרשה לעצמו להתנהג כך [רמב"ן, אור החיים, בכור שור].
כדי לעורר את סלידתם של השומעים, היא בוחרת להשתמש בכינוי אִישׁ עִבְרִי. משמעות הביטוי היא אדם שהגיע מעבר לנהר והוא מצאצאיו של עֵבֶר [רש"י, מזרחי, גור אריה]. אולם, בנקודה זו המילה משמשת ככינוי גנאי מובהק. המצרים תיעבו את העברים עד כדי כך שנמנעו מלאכול עמם, ואשת פוטיפר פורטת על נימי השנאה והגזענות כדי לאחד את אנשי הבית נגדו [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. מעניין לציין שבאוזני אנשי הבית היא קוראת לו "איש עברי" המייצג אדם בעל נוכחות, ואילו בהמשך, כשתדבר עם בעלה, תקטין אותו ותקרא לו "עבד עברי" [דברי דוד]. בנוסף, ייתכן שהשתמשה בכינוי זה משום שהעברים נתפסו בעיניהם כאנשים עזי פנים ופזיזים [העמק דבר].
היא ממשיכה ומסיתה את אנשי הבית באומרה שיוסף הובא לְצַחֶק בָּנוּ. המילה "לצחק" מתפרשת כהתנהגות של שחוק, זלזול, התעללות ופריצות מינית [ספורנו, חזקוני, שד"ל]. השימוש בלשון רבים ("בנו") אינו מקרי; היא מבקשת לשתף אותם בצערה ולהבהיר להם שהסכנה מרחפת גם מעל ראשם. המסר שלה הוא: אם הוא העז לפגוע בי, הגבירה, קל וחומר שהוא יפגע ויתעלל גם בכם [אור החיים, מלבי"ם, אדרת אליהו, אלשיך]. יש שמסבירים כי מאחר שהבינה שיוסף אינו מעוניין בה, היא ניסתה להציג אותו כרודף נשים שמפתה את כל בנות הבית [העמק דבר].
כאן היא הופכת את היוצרות לחלוטין וטוענת: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי. היא משקרת במצח נחושה ומייחסת לו את היוזמה שהייתה שלה [רבנו בחיי]. כדי להסביר מדוע בגדו של יוסף נמצא בידיה, היא בודה סיפור לפיו יוסף כבר פשט את בגדו כדי לאנוס אותה, אך נבהל וברח בלעדיו [מלבי"ם, אלשיך, צאינה וראינה].
את גרסתה היא חותמת בהצהרה וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. היא מדגישה את עוצמת הצעקה כדי להציג את עצמה כאישה הגונה וחסודה שהתנגדה בכל כוחה [ביאור שטיינזלץ], ומסבירה לאנשי הבית שרק בזכות צעקתה הרמה, שנשמעה למרחוק, היא ניצלה מידיו ברגע האחרון [רשב"ם, אדרת אליהו].