אשת פוטיפר מציגה בפני בעלה את גרסתה השקרית לאירוע, מהלך שאליו נדחקה בלית ברירה. מכיוון שכבר קראה לאנשי הבית קודם לכן והפכה את התקרית לפומבית בניסיון להוכיח את צדקתה, היא נאלצה להמשיך בקו זה ולהגיש תלונה רשמית לאדונו של יוסף. אילולא עירבה את משרתי הבית, הייתה מעדיפה להשתיק את העניין, במיוחד לאחר שחלפו מספר שעות ונוכחה לדעת שיוסף לא הפיץ עליה שמועות בשוק [העמק דבר].
בתיאור המעשה, היא מדייקת במילותיה: כַּהֲרִימִי קוֹלִי וכן וָאֶקְרָא. היא אינה טוענת שצעקה בקול גדול מתוך חרדה, שכן אין זה טבעי לצעוק מרה בסיטואציה של זלזול, אלא מציגה זאת כהרמת קול שנועדה לגעור ביוסף. מיד לאחר מכן קראה לאנשי הבית כדי שגם הם יצטרפו לגערה [העמק דבר].
כדי להסביר את העובדה שהבגד נשאר בידה, היא אומרת וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, בטענה שיוסף כבר פשט את בגדו כדי לשכב עמה, אך כאשר הרימה את קולה הוא נבהל, הניח את הבגד וברח [שד"ל]. את בריחתו, וַיָּנָס הַחוּצָה, היא מנמקת לא כבריחה אל הרחוב, אלא כהימלטות מתוך החדר החוצה רק כדי שלא תמשיך לגעור בו [העמק דבר].