אשת פוטיפר אינה מסתפקת בהפצת עלילת השווא באוזני אנשי ביתה, אלא שומרת את הראיה הפיזית כדי להציגה בפני בעלה [ביאור שטיינזלץ]. המילה וַתַּנַּח מלמדת כי היא הניחה את הבגד סמוך למיטתה ולא טלטלה אותו ממקום למקום. שורש המילה קשור למושגים של מנוחה ועזיבה, כלומר היא השאירה את הבגד במקומו ללא תזוזה, כדי שבעלה יראה את ההוכחה במו עיניו כשישוב וישפוט את המעשה [הכתב והקבלה].
לגבי המילה אֲדֹנָיו, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאדונו של יוסף. למרות שהפסוק עוסק במעשיה של אשת פוטיפר והיה מתבקש לכתוב "עד בוא בעלה" או "עד בוא אדוניה", הכתוב בוחר בכינוי השייכות "אדוניו" כדי להחזיר את המיקוד אל יוסף, אף על פי ששמו אינו מוזכר במפורש בחלק זה של הפסוק [מזרחי]. בנוסף, השימוש בצורת הרבים אֲדֹנָיו (ולא "אדונו" ביחיד) עבור פוטיפר שהוא אדם אחד, נובע מכך שאדון השולט על עבדים רבים מתואר לעיתים קרובות בלשון רבים. תופעה לשונית זו מופיעה גם ביחס לשם ה', "אלוקים", המבטא דיין יחיד השופט נידונים רבים [פרדס יוסף].