בראשית, פרק ל״ט, פסוק ט״ז

תארו לעצמכם שמישהו ממציא סיפור לא אמיתי על אדם אחר, וממש רוצה שיאמינו לו. מה הוא יעשה? הוא ינסה להביא הוכחה. זה בדיוק מה שעשתה אשת פוטיפר. היא לא הסתפקה בלספר דברים לא נכונים על יוסף, אלא רצתה להראות לבעלה הוכחה ממשית. התורה משתמשת במילה וַתַּנַּח, שמזכירה את המילה מנוחה. זה אומר שהיא הניחה את הבגד של יוסף קרוב אליה ולא הזיזה אותו ממקומו בכלל, כדי שבעלה יראה אותו בדיוק שם כשיחזור. כשהבעל סוף סוף חוזר, הכתוב קורא לו אֲדֹנָיו, כלומר האדון של יוסף. למה לא כתוב פשוט בעלה? כי התורה רוצה להשאיר את תשומת הלב שלנו על יוסף, גם כשהוא לא מוזכר בשמו באותו רגע. ואם תהיתם למה כתוב אֲדֹנָיו ברבים ולא אדונו ביחיד, התשובה היא שבתקופת התנ"ך, אדון חשוב ששולט על הרבה משרתים נכתב לפעמים בלשון רבים, ממש כמו שאנחנו קוראים לשם ה' אלוקים בלשון רבים, כי הוא שופט יחיד של אנשים רבים.