יצא לכם פעם שהאשימו אתכם במשהו שבכלל לא עשיתם? זה בדיוק מה שקרה ליוסף. אחרי ההאשמה של אשת פוטיפר, יוסף היה אמור לקבל עונש חמור מאוד. אבל פוטיפר כנראה ידע בתוך לבו שיוסף חף מפשע. הוא לא רצה לפגוע בו באמת, אבל היה חייב לעשות משהו כדי למנוע בושה לעצמו ולמשפחתו. לכן, פוטיפר לא נתן לשומרים רגילים לקחת את יוסף בביזיון, אלא וַיִּקַּח אותו בעצמו, מתוך כבוד וחיבה שעוד נשארו לו אליו.
הוא הכניס אותו אל בֵּית הַסֹּהַר. המילה סוהר מזכירה את המילה "צוהר", שזה חלון קטן, כי הכלא היה מעין מבנה או בור שרק פתח קטן הכניס אליו מעט אור. אבל זה לא היה כלא רגיל. יוסף הוכנס אל מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים. זה היה אגף מיוחד ומכובד שבו ישבו רק שרים ואנשים חשובים של המלך. למה דווקא לשם? כי ה' תכנן הכל מראש בדרך פלא, כדי שיוסף יוכל לפגוש שם בהמשך את השרים של פרעה.
בסוף מספרים לנו וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר, כדי ללמד אותנו שיוסף לא היה קשור בשרשראות כאסיר רגיל. הוא התהלך שם חופשי ואפילו עזר לנהל את המקום. ומה שהכי חשוב, גם בתוך החושך והקושי של הכלא, יוסף היה בשמחה. ה' היה יחד איתו, שמר עליו והכין את הדרך להציל אותו ולהפוך אותו לאדם גדול.