אירוע חגיגי ופומבי בחצר המלכות הופך באחת לזירת משפט של חיים ומוות. במוקד עומדת חגיגת יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה, אשר הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מזהה אותו כיום הולדתו של המלך, שאותו נהג לחגוג מדי שנה במשתה גדול. דעה נוספת מציעה כי מדובר ביום שבו נולד לפרעה בן [רד"ק, רבנו בחיי], או לחלופין, היום שבו עלה לכס המלוכה [צאינה וראינה].
הפרשנים מציינים כי יום זה מכונה בלשון חז"ל "יום גינוסיא", מושג שמקורו ביוונית ומשמעותו יום לידה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. קיימת אבחנה היסטורית מעניינת: בעוד שאצל קיסרי רומי, שלא הורישו את השלטון לבניהם, חגגו את יום ההכתרה, הרי שאצל מלכים ששלטונם עבר בירושה, דוגמת מלכי מצרים, עצם יום הלידה נחשב ליום שבו חלה עליהם המלכות, ולכן זהו החג הלאומי שלהם [תורה תמימה, משכיל לדוד].
מבחינה לשונית, המילה הֻלֶּדֶת מופיעה בבניין סביל (הופעל). הפרשנים מסבירים כי צורה זו מדגישה שהוולד אינו נוצר או יוצא לאוויר העולם מעצמו, אלא על ידי אחרים – כלומר, המיילדת שעוזרת לאם היולדת [רש"י, שד"ל, גור אריה]. גישה ייחודית מסבירה את השימוש בלשון עקיפה וסבילה זו כביטוי של כבוד למלך; הכתוב נמנע מלתאר את פרעה הגדול כתינוק חסר אונים התלוי באחרים, ולכן מפנה את תשומת הלב אל פעולת היילוד של האם או המיילדת [רש"ר הירש].
במהלך המשתה, פרעה מבצע פעולה של וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שריו. משמעות הביטוי היא ספירה ומניין; כאשר אנשים עומדים בצפיפות במקום אחד, גופיהם מתמזגים להמון בלתי ספיר, אך הראשים בולטים וניתן למנותם [רש"ר הירש]. פרעה פוקד את משרתיו, נזכר בחסרונם של שני השרים הכלואים, ומוציא אותם כדי לדון במשפטם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. ייתכן שעשה זאת משום שביקש להרבות את שמחתו בחברתם [העמק דבר].
צירוף המילים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו טומן בחובו את המפתח להבנת תוצאות המשפט. בדרך כלל, שרי מלוכה נשפטו על פי אמות מידה שונות מאלה של משרתים פשוטים. אולם, מכיוון שפרעה ערך משתה לכלל עבדיו, הוא מנה ושפט את השרים באותו מעמד יחד עם פשוטי העם. הורדתם לדרגת משרתים רגילים גרמה לכך ששר האופים נידון בחומרה על רשלנותו, כפי שנידון אופה פשוט, ולכן נתלה, בעוד שר המשקים יצא זכאי [מלבי"ם].
מתוך הדרמה המלכותית הזו, עולה מוסר השכל על טבעו של משפט. עמידתו של האדם מול מלך בשר ודם, שרצונו מעניק חיים וכעסו מביא מוות, משמשת כמשל נוקב. היא מעוררת את האדם להבין כי כל מעשיו נשקלים, ועליו לשאוף תמיד לעשות את רצון מלך מלכי המלכים, ה', ולהישמר מפני חרונו [רבנו בחיי].