זעמו הפתאומי של מלך מצרים על משרתיו הבכירים אינו רק אירוע שלטוני שגרתי, אלא מהלך אלוהי מחושב שנועד להוביל להצלתם ולגדולתם של צדיקים. אף שהתורה אינה מפרשת במפורש את סיבת הכעס, המסורת מלמדת כי המלך קצף בשל עצמים זרים שנמצאו במזונו – זבוב שהתעופף לתוך היין ואבן שהתגלתה בלחם [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב משנה מהמינוח הקודם וקורא להם כעת שַׂר הַמַּשְׁקִים ו־שַׂר הָאוֹפִים. שינוי זה נועד להדגיש כי למלך היו משקים ואופים רבים, אך זעמו הופנה כלפי השרים הממונים עליהם, אשר כשלו באחריותם ולא השגיחו כראוי על עבודת פקודיהם [ספורנו, רד"ק, ביאור יש"ר]. בנוסף, המילה וְעַל חוזרת פעמיים כדי ללמד שהמלך לא קצף עליהם בשל מרידה משותפת, אלא על כל שר בנפרד בגין מחדלו האישי [העמק דבר, שפתי כהן].
קיימת מחלוקת מעניינת באשר לשאלה מי מהשרים חטא באופן חמור יותר. גישה אחת גורסת כי אשמתו של שר האופים כבדה יותר, שכן הימצאות צרור אבנים בלחם מעידה על פשיעה ורשלנות, בעוד שזבוב המתעופף באוויר לתוך הכוס נחשב לאונס שקשה להימנע ממנו [ריב"א]. מנגד, יש הטוענים כי מבחינת אחריות השרים, חטאו של שר המשקים היה גדול יותר; שר האופים לא יכול היה לדעת מה מסתתר בתוך הלחם האפוי ונענש רק על חוסר פיקוח, ואילו שר המשקים יכול וצריך היה לבדוק את הכוס בעצמו לפני שהגישה למלך. לפי היגיון משפטי זה, שר המשקים היה אמור להיות מוצא להורג. העובדה שיוסף פתר את חלומותיהם בניגוד להיגיון הפשוט, ופתרונו אכן התגשם, הוכיחה כי רוח ה' פועמת בו [מלבי"ם].
באשר לזהותם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתואר סָרִיסָיו אינו מצביע על מום גופני, אלא משמעותו שרים, פקידים בכירים וגדולי המלכות, כפי שהיה מקובל בארצות המזרח לכנות משרתים בכירים, גם אם היו אנשים נשואים. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כפשוטה, ומסבירים שהם היו סריסים ממש, משום שמתוקף תפקידם שירתו גם באגף הנשים של ארמון המלך, ולכן נהגו לסרסם [רמב"ן, טור הארוך, מחוקקי יהודה].
זווית פרשנית ייחודית מציעה כי המילה אינה מתארת את תפקידם אלא את עונשם. לפי פירוש זה, השרים חטאו בכך שזממו להזדווג עם בת המלך. בתגובה, פרעה סירס אותם והשליכם לאותו בית סוהר שבו שהה יוסף (אשר הואשם אף הוא בעוון דומה עם אשת אדוניו). לאור זאת, המילה הָאוֹפִים נכתבת במקרא בכתיב מלא (עם האותיות וי"ו ויו"ד), כדי להדגיש את "מלוא" חוצפתו של האופה – אדם שמלאכתו מלוכלכת, פניו מושחרים ובגדיו מפויחים, אשר העז להרים את עיניו אל בת המלך, ועל כן עונשו היה חמור יותר והוא נתלה [שפתי כהן, מנחת שי].
מבחינה דקדוקית, האות סמ"ך במילה סָרִיסָיו מנוקדת בקמץ במקום בשווא, וזאת כדי לפצות על כך שהאות רי"ש שאחריה אינה יכולה לקבל דגש חזק כפי שהיה ראוי להיות [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].
בסופו של דבר, כל שרשרת האירועים הזו אינה אלא השגחה פרטית מדויקת. ה' עורר את זעמו של האדון על עבדיו והשליכם למשמר, אך ורק כדי ליצור את הנסיבות שיפגישו אותם עם יוסף ויובילו לעלייתו לגדולה, ממש כפי שעשה מאוחר יותר כאשר הקציף את המלך אחשורוש על עבדיו כדי להציל את מרדכי [רבנו בחיי, מלבי"ם].