בדבריו לשר המשקים, יוסף מציג טיעון משפטי ומוסרי רהוט, שמטרתו להוכיח כי אין כל מניעה חוקית לשחררו. הוא מבהיר כי הוא אדם חופשי שנעשה לו עוול כפול: תחילה במולדתו, ולאחר מכן במצרים.
בראשית דבריו, יוסף מדגיש כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי. הוא מסביר כי איננו עבד חוקי שמכר את עצמו, וגם אינו שבוי מלחמה, אלא אדם חופשי שנחטף [ספורנו, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות הלשונית במילים אלו באה להצביע על כך שנעשו כאן שתי גניבות: גניבת גופו של יוסף, וגניבת דעתם של הקונים המצרים, שחשבו בטעות שהם רוכשים עבד חוקי [אור החיים]. מנגד, יש המפרשים את שורש הגניבה מלשון העלמה והסתרה; בדומה ליין המוסתר בתוך הענבים שאותם סחט שר המשקים בחלומו, כך כל מהלך חייו של יוסף, זהותו האמיתית וצדקתו, נעלמו כליל מעיני הבריות [הכתב והקבלה].
מבחינה מוסרית, יוסף בוחר בקפידה להשתמש במילה "גונבתי" ולא במילה "נמכרתי". מתוך חסידותו, הוא תולה את קלקלתו במדיינים שמשכו אותו מן הבור, ונמנע מלהוציא דיבה על אחיו [ביאור יש"ר]. פרשנות אחרת רואה במילים אלו רמז לעונש מידה כנגד מידה מאת ה', על כך שיוסף התגאה ו"גנב" את לב אביו ואחיו, או כעונש על כך שיעקב גנב את לב לבן הארמי [שפתי כהן].
יוסף מתגאה במוצאו ומציין כי נגנב מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה לכל ארץ כנען, אלא ספציפית לאזור חברון וסביבותיה, שם התגוררו האבות. משפחת האבות הייתה מפורסמת ומוערכת מאוד בקרב אומות העולם בזכות גדולתה, עד כדי כך שהאזור כולו נקרא על שמם [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש]. בני אברהם הקפידו לשמור על השם "עברים" (על שם עבר, או משום שאברהם הגיע מעבר לנהר) כדי לשמור על ייחודם ולהימנע מהתבוללות בעמי כנען [רמב"ן, ביאור יש"ר]. בזכות העובדה שיוסף לא התבייש במוצאו והכריז בגאווה בקרב המצרים שהוא עברי, הוא זכה לבסוף להיקבר בארץ ישראל [חזקוני, צאינה וראינה].
לאחר שהוכיח כי אינו עבד, יוסף עובר להוכיח כי אינו פושע, ואומר וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה. הוא מציג הוכחה ניצחת לחפותו: כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. אילו באמת היה אשם בניסיון לפגוע באשת אדוניו, הדין המקובל היה הוצאה להורג. עצם העובדה שהסתפקו בעונש קל של כליאה בבית האסורים של השרים, מוכיחה שגם אדוניו ידעו שהוא חף מפשע, והם כלאו אותו רק כדי לחפות על שקריה של אשת פוטיפר [מלבי"ם, אלשיך, אור החיים].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה שָׂמוּ לא מלשון הנחה וכליאה, אלא מלשון מינוי ושררה. לפי פירוש זה, יוסף אומר לשר המשקים: עצם העובדה שמינו אותי להיות אחראי ומנהל על שאר האסירים בבית הסוהר, היא ההוכחה הברורה ביותר לכך שאינני פושע, אלא אדם ישר ונאמן [הכתב והקבלה].