תארו לעצמכם שאתם עומדים בפתח התבה של נח, ופתאום רואים ממרחק תהלוכה ענקית של בעלי חיים צועדים לכיוונכם. איך נח ידע את מי להכניס ואיך למיין אותם, הרי התורה עדיין לא ניתנה? התשובה היא שקרה שם נס. ה' גרם לחיות להגיע אל התבה לגמרי בעצמן. נח ראה שחלק מהחיות מגיעות בזוגות, וחלק מגיעות בקבוצות של שבעה. כך הוא הבין מיד: החיות שהגיעו בשביעיות הן הבהמות הטהורות, ואלו שהגיעו בזוגות הן אלו שאינן טהורות. נח רק היה צריך לטרוח קצת ולעזור להכניס פנימה את הבהמות הטהורות הנוספות.
אבל יצא לכם פעם לחשוב למה בכלל צריך לשמור יותר בהמות טהורות? הסיבה היא פשוטה. בני אדם רגילים לאכול בהמות טהורות, ולכן המספר שלהן בעולם יורד מהר יותר. כדי להבטיח שהן לא ייעלמו לגמרי מהעולם, היה צריך להכניס לתבה יותר זוגות מהן. לעומת זאת, את הבהמות האחרות בדרך כלל לא אוכלים, וחלק מהן גם מביאות לעולם המון גורים בבת אחת, ולכן מספיק רק זוג אחד מכל סוג כדי שהן ימשיכו להתקיים.
אם נשים לב טוב למילים של התורה, נגלה סוד חשוב על צורת הדיבור שלנו. במקום לכתוב פשוט "הבהמה הטמאה", התורה בוחרת להשתמש במילים ארוכות יותר וקוראת להן הבהמה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה. למה להאריך? הרי החיות הגיעו מעצמן ונח כבר ידע בדיוק מי טהור ומי לא. התורה עושה זאת כדי ללמד אותנו דרך ארץ. עלינו להקפיד לדבר תמיד בשפה נקייה ומכובדת. גם כשרוצים לתאר משהו שהוא לא טוב או לא נקי, עדיף להשתמש בעוד כמה מילים, העיקר שהמילים שיוצאות לנו מהפה יהיו נעימות וטובות.