תארו לעצמכם שאתם קברניטים של ספינה ענקית ששטה ממש מעל ההרים הכי גבוהים בעולם. איך תהיו בטוחים שהתחתית של הספינה לא תיתקע פתאום בפסגה של איזה הר?
בזמן המבול, המים מילאו את כל העמקים ועלו עד שהשתוו להרים. אבל הם לא נעצרו שם. התורה מספרת שהמים עלו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה. כלומר, המים המשיכו לטפס והיו גבוהים בחמש עשרה אמות יותר מהפסגות של ההרים הכי גבוהים. למה בדיוק במידה הזו? הגובה השלם של תיבת נח היה שלושים אמה. כשהתיבה הכבדה שטה, חצי ממנה היה שקוע בתוך המים וחצי בלט החוצה. שכבת המים הנוספת, שהייתה בדיוק בעובי של חצי מהתיבה, דאגה שהיא תוכל לעבור בבטחה מעל כל הר בלי לקבל מכה או להתרסק.
כשהתורה אומרת וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים, היא מדגישה שבאמת לא נשאר אפילו הר אחד קטן מחוץ למים. כל האדמה כוסתה לגמרי, לא נשאר שום מקום יבש לברוח אליו, ורק מי שהיה בתוך התיבה היה מוגן וניצל.