התפרצות המבול התרחשה במועד מדויק ומתוכנן מראש, עובדה המדגישה כי מדובר במהלך של השגחה אלוהית ולא באסון טבע מקרי. הפרשנים מסכימים כי הציון המדויק של הזמן נועד להוציא מן הלב את התפיסה של כוחות טבע עיוורים, ולהראות כיצד הבריאה כולה סרה למרותו של ה'.
המילים וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים מתארות את סיומו של פרק הזמן בן שבעת הימים שהקציב ה' לנח מראש, ומרמזות על המשכיותו של זמן זה [רד"ק, קאסוטו, נתינה לגר]. מעבר למשמעות המילולית, הפרשנים מציעים מספר רבדים סמליים למהותם של שבעת ימים אלו. גישה מרכזית רואה בהם את ימי האבל על מותו של מתושלח הצדיק, מתוך תפיסה שההספד והאבל על צדיקים מגנים על הדור ומעכבים את הפורענות [תורה תמימה, שפתי כהן]. במקביל, המילה "ויהי" רומזת תמיד על צער, ויש המפרשים כי ה' בכבודו ובעצמו "התאבל" והמתין שבעת ימים על חורבן עולמו, וכיוון שהוא יודע את העתיד, אבלו קדם למוות בפועל [שפתי כהן, תורה תמימה, פרדס יוסף].
גישות אחרות מתמקדות במצבם של אנשי דור המבול באותם ימים. יש הסבורים כי במהלך שבוע זה שינה ה' את סדרי בראשית, כגון זריחת השמש ממערב לשקיעתה במזרח [תורה תמימה]. פירוש נוסף ומפתיע מציע כי ה' העניק לאנשי הדור שפע עצום של אכילה ושתייה, מעין טעימה מתענוגות העולם הבא. מכיוון ששבעת ימים הם קצה גבול היכולת האנושית להכיל שמחה, תקופה זו נועדה להביאם לשיא העונג, רק כדי שיבינו היטב איזו טובה הם מאבדים, וכך צערם בעת הפורענות יהיה רב ומוחשי יותר [תורה תמימה].
ביחס להמשך הפסוק, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ, הפרשנים חלוקים לגבי אופן ירידת המים. דעה אחת גורסת כי בניגוד לגשם טבעי שמתחיל לאט, המים הופיעו מיד בעוצמה רבה וכהרס מוחלט, מלווים ברעמים, ברקים ובקיעת עננים פתאומית [מלבי"ם, פענח רזא]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המים החלו לרדת עד שהגיעו לקרסוליו של נח, ואז פסקו. הפוגה זו נועדה להעניק לדור הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה ולהשלים את ימי האבל על מתושלח, ורק לאחר מכן התחדשו כמי מבול. בנוסף, מתואר כי המים ירדו תחילה צוננים ולאחר מכן הפכו לרותחים, כדי לבצע מעין טיהור והגעלה לעולם מחטאיו [שפתי כהן].